מי לא אוהב.ת קאמבק טוב. בטח כשהחיים נראים מלאים בטרגדיות, אכזבות וספקות, אין כמו גיבור.ה שמצליח.ה להתגבר על המכשולים ולקום מנפילה, כדי להכניס תנועה לסיפור ולחבר אליו את הקורא.ת, בציפייה לקתרזיס מענג. הלב של כל סיפור סינדרלה הוא היפוך מהלך העניינים כך שהבינוניות הופכת לגדוּלה, מעל הצפוי והמצופה. במובן מסוים, זה החלום של כולנו: הפנטזיה שתמיד נוכל, כנגד כל הסיכויים, להתגבר על כל ההפרעות והבעיות, להפוך מכוער ליפה, כישלון להצלחה, ומאבק לניצחון. לא מעט חלקים מתעשיית הניו אייג' פרחו בהתבסס על הפנטזיה הזאת.
כשמדובר בשיבה לצמרת של מי, או של מה, שנעדר ממנה באופן זמני, יש בזה גם הרבה נחמה - הנוסטלגיה והרוגע שבהתרפקות על המוּכּר, יחד עם שימור התקווה/אשלייה שאפשר לחזור למי ולְמה שהיית פעם. אולי בגלל זה יש כרגע כל כך הרבה קאמבקים: האופנה בהשראת שנות ה-90' (כולל חולצות של נירוונה וגאנז אנד רוזס), המשבר הכלכלי המתפתח שמזכיר את זה של שנות ה- 80', הניסיון להעצים תפיסות דתיות משנות ה- 70' לפני הספירה. מנפתלי בנט ועד דונלד טראמפ, מהכבש השישה עשר ועד צעירי תל אביב, מברידג'ט ג'ונס ועד שלגיה - נראה שהעתיד מורכב לחלוטין מהעבר.
אבל בשביל קאמבק ראוי ומוצלח נדרשים כמה תנאים בסיסיים: קודם כל, שהחזרה תהיה של משהו, או מישהו, שכבר זכו בעבר לפופולריות רבה ואהדה רחבה; שנית, צריכה להיות יכולת לספק לקהל, לציבור, משהו ראוי וטוב, שהציבור גם מעוניין בו; והעיקר: קאמבק אמיתי יכול להיעשות רק לאחר התבוננות פנימית, למידת השיעור הנכון מהכישלון, כשרק בעקבותיו מגיעה ההתחדשות. בשום פנים ואופן לא מדובר סתם בהשבת המצב הקודם.
יש לא מעט א.נשים שיוכלו לספר שקשה לעמוד בתנאים האלה, ושלא כל חזרה לתשומת הלב הציבורית מצליחה להתעלות לרמה הדרושה.
בטח לא כשמדובר במהפיכה המשפטית שמנסה לשוב לחיינו בשבוע האחרון. כבר לפני שנה וחודשיים - שבמהלכן מנהלת מדינת ישראל מלחמה מול שבע חזיתות, ויריב לוין מנהל מלחמה מול מערכת המשפט - לא הייתה תמיכה רחבה ואהדה למהלך הזה. הוא גם בוודאי אינו מספק את הצרכים הבוערים והדחופים, הדברים שאנחנו באמת נזקקים להם כעת. למעשה, לא מדובר בקאמבק, אלא בהיסטוריה שעלולה לחזור על עצמה. וכמו שאמר קרל מרקס, כשהיא חוזרת, זה קודם כל כטרגדיה, ואחר כך כפארסה. יריב לוין כבר היה חלק ממחוללי הטרגדיה, וכדאי שימנע משלב הפארסה, לא חסרים לנו כרגע אירועים מביכים, עגומים ומייאשים, והוא עצמו ממש לא כוכב רוק (במובן המוזיקלי, לא במובן של הנוזל המופרש בחלל הפה). אי אפשר לזכור לו חסד נעורים כדי למחול לו, כמו שעשינו עם מדונה שזייפה באירוויזיון.
יש מקרים בהם אפשר לעשות קאמבק בפוליטיקה - תראו את וינסטון צ'רצ'יל, שארל דה גול, יצחק רבין. אבל חשוב להבדיל בין קאמבק לבין מה שהוא פשוט רגרסיה. במקרים האלו, העיכוב, המכשול, הוא לא רק עצירה רגעית; הוא צריך להיות סוף הסיפור, ולא כדאי לתת הזדמנות שניה.
כמו למשל, הקאמבק של נפוליאון בונפרטה מהגלות באי אלבה - אדם עם תסביך נחיתות, שהאמין שמלחמה היא המצב הטבעי, שרצה לנצח בכל מחיר ושאף להיות דיקטטור. הוא חזר למשך 111 ימים, במהלכם הוביל לרבבות הרוגים בתבוסה בקרב ווטרלו ובסך הכל לכישלון מפואר שנגמר בהגלייתו לאי נידח ומרוחק הרבה יותר. הגיוני בסך הכל, עבור מי שאמר ש"אם אתה רוצה להצליח בעולם, הבטח הכול וקיים כלום", וחשב ש"בפוליטיקה, טיפשות אינה מגרעת; אדם יילחם עבור האינטרסים שלו, יותר מאשר יילחם עבור זכויותיו".
לא, מה פתאום, אני לא משווה; לנפוליאון הייתה כריזמה. חוץ מזה, אם משהו מצלצל לך מוכר, זה עניין שלך (או אזעקה).
אבל אני באמת שואלת, אפילו שזה בנאלי - זה באמת הקרב שצריך לנהל עכשיו? כמה עוד יגרמו לנו לאבד לפני שהם יבינו שהם אלו שאיבדו את זה? לפני שנפסיק להמתין לפייה טובה, בזמן שאנחנו נרקבים כדלעת במרתף שורץ עכברים? לפני שבמקום לאפשר להם לשפוך עוד שמן למדורה, נערוך כיבוי צופי, וסופי, שלה?
בהיעדר תשובה, אני מציעה שהרצון העז לקאמבק, אם כבר ישנו, יתועל לכיוונים אחרים, קצת יותר חשובים; דברים שהם קלאסיקה שאינה תלויה בטרנדים, וצריכים לחזור, ויפה שעה (או שנה) אחת קודם:
אחריות ודוגמה אישית.
אידיאולוגיה אמיתית המבוססת על ערכים, במקום פוליטיקה קטנה המבוססת על אינטרסים אישיים שאין בלתם.
האמת הערומה והבלתי מצועצעת ובלתי מסובבת, אבסולוטית ומוצקה, במקום הנרטיב המעוות, הקטוע והחסר, שנתון לחסדי המתבונן.
תחושת הבושה ושפלות הרוח, כשמולך ניצב משהו שהוא באופן ברור יותר גדול ממך, יחד עם ההכרה שאכן, יש דברים שהם גדולים ממך.
הרגשת ה"לא נעים" שאכן מת מזמן, אפילו בלי שייחטף קודם לעזה או שיעשה כאבי בטן.
אמות המידה של התנהגות ישרה ואתית, שגם אם חריגה ממנה היא לא פלילית, היא עדיין לא ראויה ולחלוטין לא מקובלת חברתית ומוסרית, בטח כשמדובר במי שמתיימרים להיות מנהיגים.
והכי חשוב, הכי דחוף, הכי נדרש לפני הכל:
החטופות והחטופים.
כולן וכולם.
עכשיו!
Comments