תהיות על נטיעות

כמעט התרגלנו לאי הוודאות, נכון? למדנו להתנהל בתוך ההזיה, לנרמל את העיוותים ולהעביר אותם לרקע כדי להמשיך בחיינו. רק שכמו בכל תכנית ריאליטי טובה (או לא), בדיוק ברגע שבו נראה שיש אסטרטגיה מסודרת ובריתות ברורות, הגיע טוויסט שהופך הכל ומאתגר אותנו מחדש. רמת הקושי עולה והיכולת לשאת את הכל יורדת. לפחות ככה אני מרגישה בשבוע האחרון, שבמהלכו תפסתי את הראש מספיק פעמים כדי שזה יחשב אימון כושר.

אולי זה באמת ריאליטי, שמתנהל בהתאם לאמירה של אבא אבן: "ההיסטוריה מלמדת אותנו שאנשים ואומות נוהגים בהיגיון רק לאחר שהם מיצו את כל האפשרויות האחרות". כנראה שעוד לא מיצינו את כל האפשרויות הלא הגיוניות, לא אם מביאים בחשבון את טראמפ.

בינתיים עברו להם כמעט 500 יום. הגענו לט"ו בשבט. השקדיה פורחת, הטרגדיה מתפתחת, הפסימיות מנצחת והאחריות נשכחת. בגלל שהתאריך הזה הוא גם "יום ההולדת" של הכנסת, שבו התכנסה בשנת תש"ט (1949) לראשונה האסיפה המכוננת, קשה לי שלא לחשוב על הפערים התהומיים בין אותה כנסת לבין הנוכחית. על אף ששתיהן נבחרו בבחירות דמוקרטיות, הושפעו מאילוצים פוליטיים וכללו לא מעט פנטזיונרים, מהות הפנטזיה הייתה שונה לחלוטין והפער ביניהן עצום הרבה מעבר למספר השנים או מספר מערכות הבחירות.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, רעייתו פולה והרמטכ"ל, מגיעים לטקס הנטיעות החגיגי בשער הגיא. צילום מתוך אתר הכנסת

בזמנו, צוין האירוע החגיגי של הישיבה הראשונה, בשילוב התאריך העברי, בנטיעת "יער מגיני ירושלים" (יער המגינים). יו"ר הכנסת הראשונה, יוסף שפרינצק, אמר אז כי  "אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, טענו היום את האילן הנאה - אילן עצמאות ישראל. שומה על האספה המכוננת לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל וישא פרי ובצילו ישכון העם לבטח, ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל."

מה שצמח מאותן נטיעות השתבש במהלך הדרך עד לכנסת הנוכחית. החלומות על בניית מדינה חדשה הפכו להזיות משיחיות על הרס ופירוק, השאיפה לשוויון וזכויות אדם הוחלפה בהצהרה על גזענות ועליונות האדם היהודי, ועל החזון של דמוקרטיה בכלל כבר אין מה לדבר, כשהרשות המחוקקת היא בעצם עושת דברה של הרשות המבצעת ושתיהן יחד מנסות לספח לפוליטיקה גם את הרשות השופטת.

בקיצור, מסתבר שמעץ תפוחים יכול לצאת גם אגס, כשמזניחים את הטיפוח ומרעילים את האדמה. על עץ שנשתל בתקווה ובחזון צמח פרי מוזר אחרי שהושקה בשנאה והוזן בפחד, בתוספת התערבות חיצונית שהינדסה את התודעה ואת המטען הגנטי והציוני. 

אבל השנה, במקרה או שלא, ט"ו בשבט יוצא ב-13/2, יום פטירתה הלועזי של הנרייטה סולד, אישה שידעה משהו על ציונות ועל להצמיח דברים ואנשים.  היא, שהקדישה את חייה להצלת ילדים יהודים, הקמת מפעל עליית הנוער וארגון הדסה, הייתה יכולה ללמד את חברי הכנסת הנוכחית שיעור או שניים על מנהיגות אמיתית. למשל, כמי שהתעקשה לומר קדיש על אמה, מתוך הבנה של הקשר האנושי ושל הצורך בגמישות מחשבתית; כמי שידעה שלפעמים צריך לשבור מוסכמות כדי להציל חיים, ולהנהיג בלי להתבצר מאחורי חומות של שנאה ופחד; ובעיקר כמי שהקריבה הרבה מעצמה לטובת האידיאולוגיה ולמען אחרים, במקום להקריב אחרים ואת האידיאולוגיה למען עצמה.

יחד איתה, אפשר גם להיזכר בנשים שהיו באסיפה המכוננת, כמו גולדה מאיר ורחל כהן-כגן - נשים שראו בפוליטיקה כלי לתיקון עולם ולא במה להצגות ראווה. אני תוהה מה הן היו אומרות לו היו רואות היום את הכנסת שנראית יותר כמו זירת היאבקות מאשר בית מחוקקים, ואת השימוש הציני שנעשה במילים כמו 'ציונות' ו'יהדות', מילים שהיו עבורן מצפן מוסרי ולא אמצעי לליבוי שנאה ופילוג.

אני חושבת שיכול להיות משהו סימלי בהצטלבות הזאת, בין "אֵם הכנסת" (האסיפה המכוננת), "אֵם הילדים" (הנרייטה סולד", ואמא אדמה (ט"ו בשבט). גם אם כרגע התחושה היא שהאדמה בוערת כמו בשריפת יער, יש כאן תזכורת לכך ששינוי אמיתי לא תמיד מגיע בדרך שציפינו לה, שאפשר לצמוח מחדש אחרי שריפה, לכונן דמוקרטיה בארץ שיצאה ממלחמה, להעמיק שורשים למרות הכל, ולזרוע תקווה גם בתוך הכאוס והאובדן.

לעומת הטבע, שפועל במחזוריות עיוורת של הרס והתחדשות ולא מתעניין בפוליטיקה, אנחנו יכולות וצריכות לבחור: לבדוק מה טיפחנו ומה הזנחנו, מי הוּשקה ומי יוּבּש. הנרייטה סולד אמרה ש"נפש האדם לומדת לסלול דרכים חדשות וטובות יותר אל נפש הזולת". אולי, אם נסלול וננטע מחדש ערכים בסיסיים וזכויות טבועות שעליהם נוסדה המדינה, באופן שבו יוכלו לפרוח, נצליח לצמוח כחברה עם שורשים עמוקים וחזקים יותר - הפעם בקרקע של דמוקרטיה אמיתית.