יש בחיים כמה רגעים מכוננים, כאלה שאחריהם ברור שהעתיד ישתנה, גם אם לא תמיד ברור איך. את חלקם קל לזהות כבר כשהם קורים, והם יכולים להיות תוצאה של בחירה אישית - נניח, הרגע שבו את מקבלת תשובה חיובית בבדיקת הריון, או הרגע שבו את נפרדת מאהוב.ה. אבל לרוב, מדובר ברגעים שנוצרים מכורח הנסיבות, שרק בדיעבד מתגלות כגורליות. אצלי למשל, הסתבר שהרגע שבו הכריז יריב לוין על המהפיכה המשטרית הוא כזה, כי לפניו לא חשבתי אף פעם לצאת להפגין.
הרגעים האלה קורים גם במישור החברתי-מדיני. במהפיכה הצרפתית למשל, נשים שהגיעו לאחד השווקים בפריז וגילו את מחירו המופקע של הלחם אותו לא יכלו לשלם, סירבו לחזור הביתה לילדיהן הרעבים בידיים ריקות, ובזעמן צעדו לבניין העירייה אותו פרצו וממנו המשיכו, במשך שש שעות בגשם שוטף, לארמון ורסאי. הן אילצו את המלך לעבור משם אל הארמון בפריז, מה שהפך אותו לשבוי של המהפיכה, הנתון לחסדי ההמון.
זו אינה הדוגמה היחידה. ההיסטוריה מלאה במחאות בהן נשים הניעו והובילו שינוי שהתגלגל הרבה מעבר לדרישתן המקורית. כך למשל, בתחילת המאה העשרים, מחאתן של פועלות טקסטיל בניו יורק נגד תנאי עבודה מחפירים, הפכה לתנועה שעיצבה מחדש את זכויות העובדים בארה"ב כולה.
נדמה לי שהשבוע נוצר רגע כזה גם בחברה הישראלית. זה קרה ביום שני, בגשר קוקה קולה המחבר בין גבעת שמואל לבני ברק, שם ערכו מאות נשים דתיות הפגנה במחאה נגד חוק ההשתמטות. קולות שלא נשמעו עד עכשיו, מחשש שיתפסו כמתנגדות לתורה, או למלחמה, או לזרם הפוליטי ה"טבעי" שלהן, צעקו שאינן יכולות עוד. גם כשהן בעד כל הדברים האלה, ידן - ונפשן וגופן - אינן מסוגלות לשלם לבדן את כל המחיר, שהופך למופקע באופן בלתי נסבל.
עוצמת האירוע הזה, ופוטנציאל ההשפעה שלו על עיצוב התודעה, ההתנהגות והנורמות הקולקטיביות, עד כדי הגדרתן מחדש, חורגת הרבה מעבר לנקודה הספציפית של חוק ההשתמטות. הוא יכול להיות כמו ניצוץ שמצית שרשרת פיצוץ, שגלי ההדף שלו יטלטלו בכלל את היחסים בין הקבוצות בחברה הישראלית. זה כבר לא עניין פוליטי של ימין ושמאל, וגם לא רק סוגייה של חלוקת הנטל והשוויון בנשיאתו. אלו חשובים, וטוב שיצטרפו קולות לדיונים בהם, אבל מה שקרה כאן הוא שנשים רבות העזו לראשונה בחייהן להשמיע את קולן, ועוד כדי להביע אמירה חדשה, שונה מהפרדיגמות הישנות והמקובעות. האמירה הזאת נולדה ממשבר, מכאב עמוק וזעם, מתחושה של הגדשת הסאה ממנה מתעלמים בדרך כלל. דרכה, נשים מקבוצה מושתקת יחסית תובעות סוף סוף שיראו אותן ואת הקורבן שלהן, שהיה מאז ומעולם כמעט שקוף, ובשנה האחרונה הפך יותר ויותר מדמם.
המלחמה הנוכחית חשפה את השבריריות במעמדן של נשים בחברה במישור הכלכלי, התעסוקתי, המשפחתי והחברתי. נשים נפגעות לא רק כשבני זוגן או ילדיהן נפגעים פיזית חלילה, או חמור מכך; הן נפגעות כאשר הן מאבדות את היכולת להתפרנס, להתקדם ולהתפתח מקצועית, משום שהפכו בפועל לחד-הוריות ונאלצות למלא את החלל שנוצר בבית; כאשר הן מוותרות על היבטים רבים מדי של חייהן וחיי ילדיהן מפאת חוסר משאבים וחוסר תמיכה; כאשר הן קורסות אך נאלצות להמשיך כרגיל ולהעמיד פנים, כי אין להן שום ברירה אחרת. הנשים האלו מבינות כעת שאין מי שמייצג (ובטח שלא מייצגת) אותן, ושהמצב הנוכחי רק מונע מהן עוד יותר להגיע לאפשרות של ייצוג, בלי קשר לעמדתן הפוליטית. מכאן יכולות להיווצר בריתות חדשות בין נשים מקבוצות שונות, שיהפכו את השיח על 'נטל' לשיח על אחריות משותפת וערבות הדדית, באופן שישקף הרבה יותר את החברה הישראלית.
אני יודעת שזה עלול להיראות כאילו אני מרחיקה לכת ורוקמת חלומות פנטסטיים מדי. ברור לי שישנם אתגרים ומכשולים רבים, כמו שימור המומנטום ולחצים חברתיים-קהילתיים. המורכב ביותר מביניהם הוא אולי האיזון העדין בין שמירה על ערכים מסורתיים לבין דרישה לשינוי, שכן הנשים המוחות אינן מבקשות לערער על עצם חשיבות לימוד התורה או על ערכי המשפחה המסורתית, אלא לשנות את האופן שבו ערכים אלה מתורגמים למציאות החברתית והכלכלית. מהלך כזה מצריך יכולת לנסח נרטיב חדש שאינו דוחה את הישן לחלוטין, אלא מציע לו פרשנות עדכנית ומכילה יותר (אפשר גם לומר "נשית" יותר).
למרות זאת, כל זה אינו משל ולא חלום. חזרה להיסטוריה מראה שדווקא מחאות שהתחילו מקבוצה מצומצמת ומובחנת הצליחו להוביל לשינוי עמוק. גם הסופרג'יסטיות בבריטניה נתפסו בתחילת מאבקן כקבוצה שולית וקיצונית, וגם הן התמודדו עם לחץ חברתי כבד, עם ניסיונות להצר את צעדיהן, ועם האתגר של שמירה על זהותן כנשים 'מהוגנות' תוך מחאה נחושה. ועדיין, הן הצליחו, בזכות יכולתן לבנות קואליציות רחבות, לשמר את המאבק לאורך זמן, ובעיקר - להציע חזון חדש של חברה שוויונית יותר, שדיבר לא רק לנשים כמותן אלא לחברה כולה.
בדומה להן, גם הנשים שעמדו השבוע בגשר קוקה קולה מציבות מראה בפני החברה ומאלצות אותה להתמודד עם סתירות וכשלים שהועלמו זמן רב מדי. גם כאן הכוח לשינוי טמון ביכולת להפוך כאב אישי למצפן מוסרי קולקטיבי באופן שיניע מהפיכה אמיתית בחברה הישראלית ובתפיסות שלה ויביא ליצירת עתיד חדש; כזה שבו קבוצות שונות יתפסו את המקום הנכון והצודק עבורן, ויאלצו את ההנהגה לשנות כיוון ומיקום, כך שהציבור ינהל את המנהיגים ולא המנהיגים את הציבור.
על השאלה האם כל זה יקרה וההפגנה הזאת תהפוך לרגע מכונן, יוכל לענות רק הזמן. לפחות בינתיים קיבלנו משהו שהיה דרוש לנו כמו אוויר לנשימה - רגע של תקווה והבנה משותפת.
***תודה ענקית ליעל שפיצר האחת והיחידה, אשתי להפגנות ואחותי למאבק, שסייעה לי בכתיבת הדברים.
הילה יקרה ,
הדברים שכתבת מעלים למודעות את החשיבות שאסור לנו לוותר ....
הקושי הוא שהמצב במדינה שלנו כל כך קשה ,מורכב ,מתסכל ...שאני כבר לא מצליחה להחליט איזה הפגנה הכי חשובה ,הכי תעזור ....
הלוואי שהיו לי ,הכוחות הנפשיים לקחת חלק באופן אקטיבי .
יישר כוח יקרה
רחלי ביטון