ראבאק! (או: למה חזרתי להפגין)

במוצ"ש האחרון נסעתי לקפלן. לא הייתי שם מהשבעה באוקטובר, וגם בפעמים הבודדות שיצאתי להפגין מאז, זה לא היה שם. אולי זה הרגיש לי יותר מדי מהחיים של לפני, כשהייתי נאיבית יותר, שבורה פחות, ובטוחה שאני יודעת מה נכון, מה צודק, ומה צריך להיות; אתן יודעות, תחושות של ודאות וביטחון של פריבלגית שמאמינה לקונספציות, שבזכותן הובלתי צעדות מהדוכן של בונות בקפלן 26 ועד לצומת עזריאלי. 

התחושות האלו נעלמו, נמחקו בבת אחת ובאופן מוחלט, אולי לבלי שוב, יחד עם הרבה דברים שהחזיקו אותי. אז כיאה למי שמרגישה חסרת חוליות, השתבללתי עמוקות. התעסקתי רק בסביבה המיידית הקרובה שלי, בתפקוד האוטומטי של המשימות של העבודה ושל הבית - טבלאות אקסל, הסעות, טיגון שניצלים; בלי לשמוע חדשות, בלי להיכנס לרשתות החברתיות, ובלי להסתכל לא.נשים בעיניים. גם אם מדי פעם הוצאתי איזה מחוש, ישר קיבלתי נבוט של "הותר לפרסום" בראש, שגרם לי למהר חזרה פנימה. ידעתי שאין לי מנגנונים להתמודד ושום מידה של ציניות לא הייתה יכולה לעזור לי עם זה, ובטח שלא לגרום לי להבין את מה שאיננו מובן ושאין בו שום היגיון.

אני באמת לא יודעת למה ואיך נקלעתי לצפייה בנאום של הנשיא ביידן ביום שישי בערב. אני רק יודעת שכל מה שניסיתי להימנע ממנו, היכה בי בבת אחת בעוצמה שכאילו נבנתה והצטברה במשך כל הזמן הזה, כמו הגשם שקורא לברל'ה לצאת החוצה. והתמלאתי זעם. באופן די מפתיע, היה זה גבר, בן 81, שהוציא אותי מהקונכיה והחזיר לי את תחושת הודאות, לפחות לגבי דבר אחד או שניים שצריכים לקרות. יכול להיות שפשוט הגעתי לשלב שבו החול שבו טמנתי את הראש שלי חדר לי לאיברי הנשימה וחנק אותי.

ועדיין, היה לי קשה בשבת בצהריים. הסתכלתי על עצמי במראה עם החולצה האדומה, שקצת דהתה כבר מרוב שימוש, והייתי צריכה לנסח לעצמי את הסיבות לצאת, שיהיו יותר מאשר "כי ביידן ביקש". זאת הרשימה (החלקית) שלהן:

1. דוגמה אישית - לא מספיק לומר (או לכתוב) את המילים, צריך גם לעשות מעשים, ולפחות אוכל להגיד שניסיתי.

2. דמוקרטיה - הנלקחת מאיתנו בחסות המלחמה, לאט, בשיטת הסלמי.

3. הילדים שלי - שאני רוצה שיהיה להם עתיד, אבל הם לא מוכנים לרילוקיישן ורק מדברים על הרצון שלהם להתגייס לקרבי.

4. אבא שלי - שבטוח היה יוצא להפגין אם הוא לא היה מת. מצד שני, מה שקורה עכשיו היה הורג אותו מעצבים. וגם: הוא לחם ברפיח במלחמת ששת הימים. לפני 57 שנה. איך יכול להיות שאנחנו עדיין באותו חרא באותו מקום?

5. יאוש הוא לא תוכנית עבודה - אמרה הדס רגולסקי הנהדרת, ממקימות בונות אלטרנטיבה וצדקה: עדיין יש פה נשים וגברים מעולים, עדיין יש פה מדינה, ויכול להיות שאפילו ערכים בסיסיים. 

6. החטופות והחטופים. אני באמת צריכה להסביר?

7. והמשפחות שלהם. זו קלישאה לומר שאני לא יודעת מאיפה יש להן את הכוחות להמשיך להיאבק, אבל הבעיה עם קלישות היא שהן נכונות. ואי אפשר להשאיר אותן לבד עם זה.

8. המספרים שמתעסקים בהם: 64 - חברי קואליציה, 37 - שרים בממשלה, 3,000 - בחורי ישיבות שאולי יתגייסו כדי שהישיבות יקבלו יותר ממיליארד וחצי (!) ש"ח, 10 מיליון - שקלים חדשים להקמת יחידת המשטרה הפרטית של ביבי, 14 - התדר של ערוץ התעמולה, 54,984 - רישיונות נשק חדשים שניתנו כמעט בלי סטנדרטים, במסגרת ההפרטה של הבטחון האישי, 1 - הכביש שאסור לעבוד בו בשבת, 15 - שנים שמירי רגב חברת כנסת שדואגת רק לעצמה, 2 - מנדטים נוספים שיקבל הליכוד בבחירות ובסה"כ 22, לעומת 25 למחנה הממלכתי (על פי הסקר האחרון).

9. המספרים שצריכים להתעסק בהם - כפי שהיו במוצ"ש - ועצם העובדה שהם משתנים כל יום: 239 ימי לחימה, 287,000 משרתי ומשרתות מילואים שגויסו, 86,000 פונו מביתם, 1587 הרוגים והרוגות, 639 חיילים וחיילות שנפלו, 3,720 חיילים וחיילות שנפצעו, 62,000 אזרחים שהוכרו כנפגעי פעולות איבה, 0 נשים בקבינט הבטחוני, 30 נשים מכהנות בכנסת (25% בלבד), 0 פוליטיקאים שלקחו אחריות, 17 שנים במצטבר בהם נתניהו מכהן כראש הממשלה.

10. המספרים שאיש לא יודע - כמה חטופים יחזרו בחיים? כמה, אם בכלל, הם יצליחו להשתקם? כמה טילים עוד יירו עלינו? כמה מדינות יחרימו אותנו? כמה כסף זה יעלה לנו? כמה שקרים עוד נשמע? כמה עוד נוכל לסבול את זה???

11. ראבאק!!! צאי כבר!

אז יצאתי. ושמחו לראות אותי. ואני עוד יותר שמחתי לראות את כולן. וצעקתי את הכעס והתסכול והפחד. ולראשונה מאז 7/10 הרגשתי איזה ניצוץ קטנטן, כמו לשים לב שבתוך כל הזבובים סביב ערימת חרא, יש גם גחלילית אחת. אולי אפשר לקרוא לזה תקווה. 

(צילום: דפנה יושע)

*ועוד דבר אחד קטן וטוב: את הטור השבוע כתבתי כשעשיתי יום 'עבודה מהבית'- מהבית של בונות במודיעין. זה היה מרחב כל כך נכון וטוב, כמו "חדר משלי", רק בבית משלנו. תודה רבה ללולה, גלית וליאת שגרמו לזה לקרות.