גדלתי עם כל מיני ביטויים שנאמרו באופן קבוע, סוג של מנטרות חינוכיות על עקרונות שיש לשאוף אליהם. למשל "טיפש שותק לחכם יחשב", כדי שאגיד משהו רק אם אני יודעת על מה אני מדברת ולא אלהג סתם, או "כל עכבה לטובה" כדי שלא אתחרט על החמצות ועל דברים שלא קרו. אני מוצאת את עצמי חושבת על הביטויים האלה יותר ויותר לאור התקופה האחרונה. כמו בהרבה דברים אחרים, גם בהם אני כבר מטילה ספק, כשכל כך הרבה טיפשים מדברים וזוכים לתהודה, או כשברור שכל עיכוב (שלא לומר, טרפוד) הוא איום ונורא.
הכי קשה לי כרגע עם "פוֹרְטוּנָה לא מחלקת את כל המתנות במקום אחד", האמירה שנועדה להרגיע קנאה או תחושה שמשהו לא הוגן. זה מתייחס לאלת המזל, איזו ישות ערטילאית קצת גחמנית, שמעניקה (או משאילה) את כל מה שאפשר לחלום עליו - החל מתכונות אופי, יופי וכשרונות, ועד למעמד, ממון, והצלחה. כאמור, גם אם נדמה שהיא נתנה למישהו את הכל, בדרך כלל מבט מעמיק יותר מגלה שבכל זאת היא חסכה אצלו בחלקים מסוימים, ובכלל עדיף להתרכז במתנות שהיא נתנה לך.
שנים שאני עובדת על עצמי בנושא הזה. אני אודה עכשיו במשהו שהוא כנראה טבעי ואפילו נפוץ, אבל עדיין די מביש: אני מקנאה. משתדלת שלא, מפרגנת באמת מכל הלב, אבל ביני לבין עצמי מקנאה; מקנאה במי שהבית שלה נקי ומדוגם ויש לכל חפץ מקום שהוא באמת חוזר אליו; במי שמסוגלת להגיד 'לא' לגלידה, לעוגת שמרים, ולפחמימות ריקות מכל סוג; במי שעושה ספורט, ומצליחה להרים את עצמה ולהתמיד וליהנות, כולל מההזעה; במי שיש לה קריירה מרשימה ונחשבת והישגים שאפשר להתגאות בהם; במי שמקושרת ומכירה המון א.נשים, בין היתר משום שהיא חברותית וכריזמטית; במי שיש לה סבלנות וסופר-נני פנימית ולא מאבדת את זה על בסיס יומי; במי שמתקתקת בישולים ומעמידה סירים טעימים ויודעת לאפות; במי שיכולה לשלוף מהשרוול תשובה חכמה ושנונה במקום לחשוב עליה יומיים מאוחר יותר; במי שנראית טוב ומרגישה טוב ומקרינה טוב; במי שיש לה תוכנית, ויודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה; במי שמבינים אותה; במי שרואים אותה בלי שרואים לה.
אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהפואנטה ברורה.
אני באמת מנסה שלא. לא לעשות חשבונות, לשמוח בחלקי ולשמור על פרופורציות, ובכל מקרה לזהות את הקנאה ולא להחצין אותה. אבל הבעיה היא שבזמן האחרון נולדו לי קנאות חדשות, שלא היו קודם, כאלו שמטלטלות אצלי הרבה יותר מאשר כמה פתגמים. הדקירה החדה של הקנאה הפתיעה אותי כשדיברתי עם חברה שיצאה לרילוקיישן למדינה שבה אפשר לסמוך על מערכת החינוך, וללכת לסופר בלי להרגיש שאת במשחק מונופול. ואז שוב כשחברה אחרת סיפרה לי שהיא אשכרה הולכת לעשות אמבטיה, אמיתית, עם קצף והכל, בנחת, במקום מקלחת 150-שניות-בלי קונדישינר-כי-אולי-דווקא-עכשיו-יתחיל-הבלאגן.
ואז שוב עם מישהו שכבר השיג דרכון זר.
ואז שוב. ושוב.
אתמול כבר הגעתי לנקודה שבה הרגשתי כמו ילדה בת שנתיים, עם דחף להיזרק על הרצפה, לנופף בידיים וברגליים בטנטרום כועס תוך כדי צרחות שזה לא פייר ושאני רוצה גם. זה קרה כשצפיתי בקטעים מתוך הועידה של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. קאמלה האריס - אישה! - התקבלה שם באופן טבעי ולגיטימי בתור מועמדת לתפקיד ההנהגה הכי גבוה; ומישל אובאמה - עוד אישה! - אמרה שהתקווה עושה קאמבק, ואז הא.נשים שם התלהבו ורצו לעמוד על שלהם ולעשות משהו; ולא סתם משהו - משהו שהוא לא רק לטובת עצמם, אלא בעיקר לטובת המדינה שלהם, לטובת אחרים. ואם כבר אחרים, אז באופן כללי, היו שם יותר דאגה למדינת ישראל וציונות ממה שמפגינים חלק מה"מנהיגים" שלנו.
עם כל הרוחניות, והבגרות, והכרת הטוב, הפכתי לירוקה כמו צפרדע.
אני יודעת מה תגידו. שאין כמו בארץ, שרק פה מרגישים בבית, שבשום מקום לא ארגיש בטוח להיות יהודיה, שהאנטישמיות בשיאה ושקשה מאוד להיות מהגרת. יהיו אפילו מי שיגידו שאם לא טוב לי, אני יכולה ללכת. וכל זה נכון, אבל גם לא ממש נכון, וגם לא באמת עוזר - לי, לקנאה או למדינה. כי הבעיה העיקרית בקנאה היא התחושה של חוסר הצדק, של הקיפוח. זה רגש נורא חזק, שקשה להתווכח איתו, ועליו נבנו מפלגות שלמות הניזונות ממנו, כאילו באמת אפשר היה להחליף זהויות ולהיות במקומו של האחר, בלי לזכור את כל ההיבטים של זה, מין שילוב של צרות עין וצרות אופקים.
בדרך כלל כשאני מרגישה קנאה, אני מנסה לבודד אותה לנקודה אחת, לדבר ספציפי ולא האדם כולו; להסביר לעצמי שכדי להגיע לאותה נקודה יש צורך בצירוף של מיליון נסיבות וגורמים יחד עם סידור מאוד מסוים של הכוכבים, באופן שהוא לא בשליטתי או בשליטתו. ולכן, אותה נקודה יחודית לא אומרת עלי כלום באופן כללי - זה שמישהו מצליח לא הופך אותי לכישלון, ואין טעם לקנא, כי לא באמת אוכל להיות במקומו, לפחות לא בלי להתאמץ באמת באותו אופן, יחד עם אותו צירוף נסיבות וסידור כוכבים. כן כן, מאוד מתקדם מצידי, להבין מה אני יכולה ומה לא יכול להיות.
אבל זה לא עובד לי עכשיו עם כל הקנאות החדשות. אני לא מצליחה להחיל את זה ברמת המדינה, בדיוק בגלל שאני עדיין מאמינה במה שהיא יכולה להיות; רק שיש מישהו שהרבה (מדי) דברים נמצאים בשליטתו, ויש א.נשים שכל אחד ואחת עלול.ה להיות במקומם, אי שם מעבר לגבול הרצועה. אלה הדברים שהם באמת קשים כשאול, לא הקנאה הילדותית שלי. ואם נוסיף לזה את ניהול האירוע כולו לפי פנקסנות קואליציונית וחישובי אינטרסים אישיים, אז די בטוח שיש דברים שכן באים על חשבוני, על חשבוננו, אפילו נלקחים מאיתנו. אז גם אם עצם קיומה של חגיגה דמוקרטית באמריקה היא לא הדבר שהופך אותנו לדיקטטורה, יש בהחלט במה לקנא.
Comments