כמו רובנו, גם הלב שלי התרחב השבוע וגאה עם חזרתן של דורון, רומי, ואמילי. המתנתי מול הטלוויזיה בציפייה מורטת עצבים, שברגע אחד התפוצצה כמו מופע זיקוקי די-נור מרהיב. ההקלה הייתה מדהימה כל כך אחרי זמן רב שבו היו רק הכבדות של עצב ומועקה, והבשורות הטובות היו משמחות עוד יותר אחרי חודשים של בשורות, איך לומר, לא-טובות. הזדקקתי לזה הרבה יותר ממה שידעתי.
והלב שלי בכלל עלה על גדותיו עד כדי התאהבות טוטאלית, כשאמילי המשיכה להשקות את זרעי התקווה שקיבלנו. לאשה הצעירה הזאת אין שתי אצבעות, אבל יש שפע של רוח חיה, כריזמה והשראה שכבר הפכו את היד שלה לסמל. למרות שאני לא מכירה אותה אישית, ברור לי מכל החברים והחברות שלה שהיא מי שהייתי רוצה לידי בזמן משבר וגם בכל זמן אחר, במיוחד אחרי שהיא הזכירה לנו השבוע עד כמה עמוק החסך שלנו באותנטיות וכנות פשוטה.
כשהיא כתבה השבוע על השמחה שלה 'פשוט להיות', מיד הידהדו אצלי את המילים של סימון וייל (Veil, להבדיל מהפילוסופית בעלת אותו שם שנכתב Weil), גיבורה מעוררת השראה אחרת: "להיות אישה חופשית זה פשוט להיות את".
הדמיון בין שתי הנשים הללו, משתי תקופות שונות לגמרי, לא מסתכם רק באותה שפה של אמת בסיסית מאוד ולא טריויאלית בכלל. אצל שתיהן האמת הזאת מרגשת עוד יותר כי היא מגיעה אחרי חוויה של גיהנום. וייל הייתה יהודיה צרפתיה ששרדה את התופת של אושוויץ, כשהיא מחזיקה לכל אורך הדרך ברצון לחיות מחדש, באמונה שהחופש יגיע, ובערכים של כבוד ואחווה. במילים אחרות, היא לא ויתרה על התקווה, משום שלדבריה "היא כוח עוצמתי שיכול להניע שינוי ולהתגבר גם על הזמנים החשוכים ביותר". אני די בטוחה שאפשר לומר את אותם דברים גם על אמילי, שהוכיחה שנצחון הרוח הוא אפשרי, וחוללה שינוי במי שהיו סביבה באמצעות אמפתיה ותמיכה.
מדובר למעשה בנקודות המפתח של מנהיגוּת נשית. זוהי מנהיגוּת שאכן פורחת דווקא בזמנים קשים, כפי שראינו החל מהשבעה באוקטובר. היכולת לראות את התמונה הרחבה ובו-זמנית את הפרטים הקטנים, יחד עם הכישרון לרקום רשתות של תמיכה ושיתוף פעולה, הביאו אינספור נשים פשוט לפעול, בלי לחכות למינוי רשמי או להכרה. הן הקימו חמ"לים, אירגנו תרומות, רתמו קהילות, דאגו למענה מסוגים שונים לצרכים מסוגים שונים, פיתחו פתרונות יצירתיים להתמודדות, העצימו והמריצו אחרות. המנהיגוּת הזו, מעצם טבעה, צומחת מלמטה, מתוך נשים "רגילות" שעושות דברים בלתי רגילים. אין להמעיט בכוחן של נשים כאלו, כפי שאמרה וייל, על אף שהן נוטות לעשות זאת בעצמן.
בזכות מנהיגוּת כזאת צמחה וייל מתוך התופת והפכה את הכאב למנוע לשינוי חברתי. היא הפכה למשפטנית ולפוליטקאית והייתה שרת הבריאות בממשלות צרפת, דאגה לקידום זכויות נשים בדגש על הזכות להפלה, ואף כיהנה כנשיאת הפרלמנט האירופי כשהיא עומדת על עקרונותיה, לפיהם "על טעויות אין להצטער, אלא לקחת אחריות; מהפחד אין להימלט, אלא להתגבר; ואת האהבה אין לצעוק, אלא להראות".
האמירה הזאת רחוקה מאוד מהמציאות הנוכחית שלנו, ומדגישה עוד יותר את היעדרה של מנהיגוּת כזאת אצלנו. וזה מה שגרם לכך שמצאתי את עצמי, כמו רבות אחרות, מתאהבת בדמותה של אמילי, על אף שמגיע לה מרחב, מרחק וחזרה לאנונימיות. הכנות והאותנטיות שלה הייתה שינוי מרענן כמו עצם חזרתן של החטופות. בעולם שבו כל פוסט מחושב, כל הופעה מתוזמנת וכל מילה נשקלת, אמילי מזכירה לנו שמנהיגוּת אמיתית אינה נבנית בקפידה במשרד יחסי ציבור. היא מגיעה מבפנים, בלי ספינים, בלי ציניות ובלי מניפולציות. היא לא מנסה לשדר אך ורק כוח ועוצמה, פשוט כי היא מעזה לבחור בתקווה גם במצב בלתי אפשרי של פגיעות, קושי וכאב; לחזק ולהחזיק כמיטב יכולתך, גם כשאת לא חזקה.
אז אולי זה בדיוק הזמן, למרות הכל, לבחור לפעול למען שינוי ולהוביל אותו, גם אם קשה ועייף וחלש. כמו שמלמדות אותנו אמילי דמארי וסימון וייל, האומץ "פשוט להיות" יכול לחולל את השינויים המשמעותיים ביותר.
Comments