במהלך השבוע אני מבלה כמעט שלוש שעות ביום בנהיגה. בין פקקים, עבודות בכביש, הסעות, סידורים, קניות ומגורים בעיר שינה לעומת עבודה בעיר הבירה - אני על ההגה בלי כוח. כן, אני ממש לא אוהבת לנהוג. זה מעייף אותי, משעמם אותי ומעצבן אותי.
לאחרונה זה גם מסכן אותי יותר ויותר. הנהיגה נעשתה למלחיצה ומאיימת, ולא רק בגלל ש-2024 היא השנה הקטלנית ביותר בכבישים בעשרים השנים האחרונות. היא הפכה לחוויה של דריכות מתמדת כי א.נשים נעשו אלימים יותר על הכביש. נדמה לי שכל התסכול והעצבים מהמציאות מוצאים פורקן במקום היחיד שבו ההגה באמת אצלנו בידיים; וכשהכל באווירת מלחמה אינסופית, הכביש הופך לשדה הקרב היחיד שבו אפשר להשתתף.
זו לאו דווקא אלימות מכוונת. יותר כמו אווירה כללית של זילות בחיי אדם וזלזול בחוק ובחובה לנהוג (תרתי משמע) לפיו. כשמי שאמור להוות דוגמה מציית לחוק רק כשזה כדאי לו, נענה לבית המשפט רק כשזה מתאים לו, ושומר על הכללים רק אם זה משרת אותו - אין סיבה שאנחנו לא נחליט להפעיל בעצמנו שיקול דעת, בטח בשאלות שמהדהדות מתחומים אחרים: האם מי שזז מהר יותר צריך לקבל זכות קדימה על פני מי שאיטי? האם מול מכשול, הראשון לעצור צריך להיות הראשון שממשיך? ולמי בדיוק מותר לעבור גם באור אדום?
מהנקודה הזאת מתקצרת מאוד הדרך לחיקוי יתר ההתנהלות הפוליטית, שמעבירה כל מיני דפוסים מהמליאה אל הכביש: זיגזוג לצורך תועלת אישית או התחמקות מאחריות, שעיטה קדימה בלי לחשוב על התוצאות, היתקעות בלי סיבה כשצריך לקבל החלטה, עקיפה מימין על מלא, החלפת דרך המלך בדרך אל המלוכה, ומחטף של המחלף - או של החוק. כנראה שבשני המצבים לא תמיד קל להחליט על היעד ודרך ההגעה אליו, למרות שיש תמרורים ברורים.
וכשיש מי שחותך נתיב כדי לקדם את עצמו, ויש מי שחותך תקציב בדיוק מאותה סיבה, ברור שמדובר גם בעניין של תפיסה חברתית - הכסף מתבטא בסוג המכונית, הכוח באופן הנהיגה, והכבוד מוטל על הכביש. דרך ארץ אולי קדמה לתורה, אבל לא בכביש - שם זה קודם כל תורו (ובטח לא בקואליציה). הכל כדי לנצח במשחק ההישרדות - באיילון או בבלפור - שבו מתנהלת תחרות פרועה על עמדות יתרון, מדומיינות או ממשיות, ולעזאזל תקנות התעבורה או חוקי היסוד המגבילים, שאמורים להבטיח שוויון זכויות וביטחון לכול. הרי ממילא המאבק עליהן הפך למתמיד, והחשש שהן ילקחו מאיתנו על ידי אחרים הפך קבוע.
השורה התחתונה היא לא לצאת פראייר. לא לוותר לכל דכפין דוחף או דצריך צורח, סתם ככה בלי תמורה. נדרש מאיתנו לחכות בסבלנות (לכאורה) לכל כך הרבה דברים, שלא נשאר לנו ממנה כלום, בטח לא בשביל לתת למישהו להשתלב, אחרי שתרמנו מעצמנו ומזמננו כבר מספיק; ובטח לא כשאנחנו כל הזמן בלחץ - להגיע בזמן, להגיע לפני שתהיה אזעקה, לשמור על שגרה, להחזיק מעמד, להכיל את המציאות בלי להשתגע. הלחץ הזה מצטבר עלינו ועל דוושת הגז, בזמן שהראש עסוק בדברים אחרים, בעניינים קיומיים, שלא לדבר על המחסור בשינה. הלחץ במדינת ישראל כל כך גדול, שהוא שינה את חוקי הפיזיקה וגרם למהירות הקול להפוך לגדולה ממהירות האור, כשהצפצוף נשמע עוד לפני שהרמזור מתחלף לירוק.
כל כך קל להיכנע לכל זה, כשאת לבד עם עצמך, בתוך הבועה הסגורה והמנותקת של האוטו, במעין אנונימיות, כזאת שיכולה לגרום ליד להיות קלה על ההגה, כמו שהיא גורמת לה להיות על המקלדת. הרי גם כאן קל למצוא חיזוק לסטריאוטיפים: נשים, חרדים, ערבים, נהגי משאית או אוטובוס, וכל הצטלבות בין אלו. הזדמנויות לא חסרות - הן צצות בכל נסיעה, קצרה או ארוכה, בתוך העיר או מחוץ לה, בכל שעה של היום. ואז אני מתעצבנת, עושה פרצוף, לפעמים אפילו מקללת. אבל כמו הרוב, אני פשוט אמשיך אחר כך בדרך. מפחדת להסתבך. ומי שחתך ימשיך לחתוך ומי שבשוליים ימשיך עליהם. למה? ככה. לפעמים זה פשוט כי הוא יכול. כמו שאמיר אוחנה יכול לאסור על עינב צנגאוקר להיכנס לכנסת. כמו שביבי יכול לטרפד עסקה. כמו שרוטמן יכול להתעלם מקריאות של משפחות חטופות וחטופים. האגרסיביות במקום אחד היא פיצוי, אולי אפילו ביטוי של אשמה, על הפאסיביות בכל שאר המקומות. וזה משהו שגם משרד התחבורה, לו הייתה השרה עובדת בו, לא יוכל לתקן.
אז כן, אפשר להמשיך לצפצף, להבהב או להדליק אורות גבוהים, ולסנן קללות. אבל הגיע הזמן לנתב את האנרגיה הזאת למקום אחר, כזה שבאמת יכול לחולל שינוי. לצאת מהפאסיביות ולעשות משהו אמיתי כדי לא להרגיש פראייר, משהו שלא דורש הגדלה של פרמיות הביטוח.
אפשר למשל לצעוק. המדע כבר הוכיח שצעקות משחררות טובות לבריאות, אז תבחרו ערב, נניח מוצ"ש, ותצרחו, אולי עם עוד א.נשים עם סיבות דומות לתסכול, רק כדי שלא תרגישו מוזר. אפשר גם למצוא דרכים אחרות (נו, הייתי חייבת עוד משחק מילים), כי באמת שלא צריך אפליקציית ניווט כשיש מצפן פנימי.
העיקר שאיכשהו ניזכר מה היעד, ונתחיל לעודד נסיעה משותפת. זה לא רק משחרר פקקים וחסמים, אלא מזכיר לנו תחושות של שייכות ואכפתיות.
העיקר לא להישאר בתוך הבועה של האוטו, כי שם אנחנו תמיד לבד.
Comments