אנחנו בימים נוראים. נוראים באמת, כאלה שקשה עד בלתי אפשרי להכיל, שמכאיבים כל כך בגוף ובלב ולגמרי דורשים חשבון נפש, בקשת סליחה ועשיית כפרה עבור עוונות. לא שבכלל אפשר, בכמות ובעוצמה של החטאים של ההנהגה שלנו.
לא משנה כמה נירמלנו, התרגלנו, הדחקנו, ואפילו ידענו והתכוננו - יש דברים שהנפש צרה מלהכיל. יש אובדן שגם כשהוא צפוי, הוא מביא איתו מכה קונקרטית שהולמת בך, והיא לא צפויה בכלל.
זה קרה לי כשאבא שלי נפטר. התחלתי להתכונן למוות שלו כבר שנתיים קודם לכן. זה נשמע דרמטי, אולי אפילו חולני, אבל כל מי שהיא קצת חרדתית יודעת שיש דברים שהמוח עושה כסוג של מנגנון הגנה ותחושת שליטה, מעין ניסיון לתכנן מראש גם את הכאוס. חשבתי למשל, איך תיראה השבעה ומי יגיע אליה; מה אני רוצה לספר עליו ומה אשמור לעצמי; אילו זכרונות מקודשים לי במיוחד ואיך אוכל לסייע לילדים שלי להתמודד. ההתעסקות בזה הייתה סוג של אנוכיות בלתי-אנוכית, לפחות בכל מה שנוגע לילדה הקטנה שבתוכי, זאת מהתמונה כאן, שהייתה מאיימת שאם אבא לא יבוא הביתה מהצבא, היא תרטיב בלילה במיטה.
במקביל, הלב שלי עשה הכנות משלו וניסה לבנות איזו חומה, לרוקן מתוכן את המפגשים שלי עם אבא, שגם ככה היה איש צבא קשוח שלא הצטיין בתקשורת ושיח רגשי עם בת הזקונים שלו. ככל שהוא נעשה חולה יותר והאשפוזים שלו תכופים יותר, גברה בו גם העייפות ואז לא רק שלא היה על מה לדבר, אלא גם לא היה כל כך עם מי. הוא היה איתנו פיזית, אבל כמו בתהליך כיבוי מתמשך, כזה שלוקח זמן וכל פעם בודק אם לאלץ סגירה של איזה חלון ואם לשמור או לא לשמור שינויים.
בקיצור ידעתי מה הולך לבוא. ובכל זאת, ברגע האמת, נתפסתי עם המכנסיים למטה, ליטרלי. זה קרה כשאבא היה שוב מאושפז, ואני הלכתי לנצל חצי שעה פנויה בתרפיית שופינג. הייתי בתוך תא המדידה בזארה כשאח שלי התקשר, וכל ההכנות והתכניות שהיו לי התאיידו בפצצת האטום של המציאות.
יש משהו בפער שבין הידיעה לבין החוויה הממשית, שגורם לו להיות חור שחור, כזה ששואב אליו כל טיפת מחשבה מוצקה. הלב יודע אבל הנפש מסרבת להפנים, כי איכשהו בצורה לא הגיונית, לא מבוססת ולא מודעת, הסתתרה אצלי עוד איזה תקווה. אולי זה הטבע האנושי - להיאחז באפשרות, קלושה וערטילאית ככל שתהיה. זה מה שקרה עכשיו לכולנו, עד הרגע שבו שבריר התקווה הפך לידיעה הבלתי נסבלת, והאובדן הופך לכפול: כזה שקרה לאט-לאט, ואז שוב בבת אחת, כשיחד איתו אובד גם הסיכוי לנס. לפחות יש לי את התירוץ שתמיד הייתי ממש גרועה בסטטיסטיקה.
כן, כדור הארץ המשיך להסתובב, והלב השבור המשיך לפעום, אבל לא ידעתי איך. איך לעשות את הסוויץ' בראש מהידיעה שהוא שם, להכרה שהוא כבר לא; איך למלא את הריק שנוצר אחרי שאין יותר למה לחכות (נבדקו ונכשלו: אוכל, אלכוהול, קניות); להרגיש שעוד יש איזה קרקע מוצקה ובטוחה לעמוד עליה. היו מנחמים שניסו לעזור עם זה, שאמרו שהמעגל נסגר והסבל נגמר. אבל הם שכחו להתייחס לעוצמת הגעגוע שנשאר. נכון, זה היה צפוי ויש בזה סוג של שחרור, אבל הוא בא עם כאב כל כך גדול, שמי בכלל יכולה להרגיש משהו אחר.
רק שאז התחלתי להקשיב לסיפורים. א.נשים שהכירו אותו הרבה יותר שנים ממני וגילו לי דברים שלא ידעתי. חוויות, צחוק, חלומות. מי שהוא היה לפני שהכרתי אותו, וצדדים שמעולם לא פגשתי גם אחרי. יש הרי איזו הימנעות קוגנטיבית מלראות את ההורים שלנו כדמויות עגולות באופן מלא. זה גרם לכך שהתחלתי פתאום להבין כל מיני דברים בקשר אליו, ולהתנהגויות ודעות שהיו לו. יכולתי לראות אותו בצורה אמיתית יותר ונכונה. ואז גם התחלתי להשוות סיפורים וזכרונות עם אחותי ואחי, מה שהוביל (לפחות בהרגשה שלי) לקשר הרבה יותר חזק, עמוק ומחובר בינינו. כאילו קצת קיבלנו אחד את השניה והשלישית כשאיבדנו את אבא.
זה הדבר שאני מנסה להיאחז בו גם עכשיו, במצב הנוכחי. אני רוצה להאמין שהבשורות האיומות אולי יעזרו לנו להבין כמה דברים. לראות את האמת בצורה נכונה יותר. הן יכולות אפילו לחזק את החיבור בין מי שנאבקו עד לרגע הזה, וליצור גם חיבורים חדשים. כי למרות האסון הזה, יש עוד הרבה דברים שיש להם סיכוי. אנחנו לא במציאות שבה כבר אין בכלל למה לקוות. נכון, הרבה ציפיות כבר התבדו וחלומות אבדו, אבל עוד לא איבדנו את עצמנו. יש עוד למה לקוות, ויותר מזה - יש עוד על מה להיאבק, ועכשיו יש דברים נוספים שחובה לעשות. אני פשוט מסרבת להסתפק בנחמה היחידה והמעוותת שיש לי כרגע - שעדיף שאבא שלי לא חי כדי לראות את המצב הנוראי במדינה שכל כך אהב ושעליה נלחם שנים ארוכות.
נדמה לי שלכולנו מגיעה נחמה אמיתית.
מרגשת מאוד. בפתיחות ובכנות שלך. איבדתי את אימי בגיל 32, ועל אף שחלפו 12 שנים, מרגיש שהיא לא עזבה אותי מעולם. ואם להודות על האמת, כשטיפלנו בה בסוף ימיה כשהייתה חולה סופנית, ידענו שיבוא היום והיא תעזוב לתמיד. מדינת ישראל חולה מאוד. המצב התמידי של תחושת אי ביטחון ומוגנות, המוות המלווה את כולנו מאז הקמתה, גרם בו בעת לקהות חושים. זו מובילה אותנו לצערי הרב לאי אכפתיות ולהשלמה עם גורלנו. הזכותך ובזכות בונות אלטרנטיבה, אני סוף סוף מרגישה שיש לנו תקווה. אני כל כך מאמינה בטוב שבאדם ורוצה כל כך לקוות שתמצא אלטרנטיבה ראויה למתחולל כאן.