פגשתי את טלי בפעם הראשונה כשהצטרפתי לקבוצה של בונות אלטרנטיבה, בהפגנות נגד המהפכה המשפטית. לא ידעתי מי היא, אבל לא יכולתי לפספס את האנרגיות שלה, העוצמה והנחישות. באחת הפעמים בהן צעדנו יחד בהפגנה, צילמו אותנו, ואז ניגשה אלי מישהי ועדכנה אותי שאסור להשתמש בתמונות. לא קיבלתי שום הסבר למה. רק כעבור חודשים גיליתי שהיא המתלוננת העיקרית בפרשה הנוראית ההיא.
אני מודה, התקשיתי לקלוט שהאישה המדהימה הזו הייתה ילדה חלשה כל כך, במצוקה כזאת. וכל מה שקראתי וידעתי שקרה שם, הפך להרבה יותר מכאיב וקשה לתפיסה, כי היה מדובר במישהי שאני מכירה ואוהבת.
אבל יחד עם זאת, היא הפכה בעיניי למקור השראה. הוכחה לאפשרות להילחם, למצוא כוחות גם כשאין, למסגר מחדש את הסיפור כולו, ולהגדיר את עצמה לא כקורבן, אלא כאישה חזקה שבחרה לקחת חזרה את השליטה בחייה. השבוע היא הלכה צעד נוסף, באומץ כמעט על-אנושי, וחשפה את פניה ואת שמה המלא - טאיסיה זמולוצקי. הגלים שיצרה החשיפה הזו הפכו לצונאמי של ממש, שמכה במלוא עוצמתו, ושוטף הרבה לכלוך. אלפי, אולי עשרות אלפי תגובות, מראות שעוד יש דברים שאכפת לנו מהם. אישית, התרגשתי במיוחד לראות את התגובה החוזרת, הפשוטה לכאורה: "מאמינ/ה לך".
זה כל כך ברור, ועם זאת כל כך לא מובן מאליו. כי בשנתיים וחצי האחרונות, אמון הפך לדבר זר בהרבה מישורים במדינת ישראל. בהתאם, גם לחשיפה של טלי-טאיסיה היו חלק מהתגובות עוינות ומאשימות.
נראה לי, שמי שבחר להגיב כך עושה זאת ממקום של מעין-קורבן בעצמו. הכאב שלו מהבטחות שהופרו וציפיות שנכזבו הם כה עמוקים, עד שכל מה שהוא רוצה זה לברוח, להתנתק, להתעלם ולא לראות; לא להודות בהיותו קורבן. זה מנגנון הגנה אנושי של הנפש. כמו שקרה לטלי, במקרים רבים הקורבן דווקא נקשר לפוגע ומעריץ אותו, מה שלא רק מאפשר את המשך הפגיעה אלא מעצים אותה, כשמתוך אותו כאב נוצרת תחושת ריקנות וקהות, שמשאירה את כל הכוח אצל הפוגע.
והמנגנון הזה נכון לגבי אנשים שמעריצים זמר או יוצר, ונכון גם לגבי אנשים שמעריצים מנהיג. הם מעדיפים להיאחז בדבר היחיד שהם מכירים, רק כדי לא להכיר בטעות, לא להרגיש חסרי כיוון, חסרי שליטה וחסרי יכולת.
חשוב לי להבהיר שהסיבה שאני מאמינה לה היא לא ההיכרות האישית שלי איתה. אני מאמינה לה פשוט משום שהיא אמינה: היא אותנטית, כנה ולא מעמידה פנים. התכונה הזאת הפכה לנדירה, יחד עם האמון עצמו. כך גם היכולת להקשיב ולהרגיש, באופן שאפשר להזדהות איתו, ולזהות בתוכנו. לצערנו, אין בהנהגת המדינה א.נשים עם התכונות האלה.
בגלל זה יש בסיפור הזה לקח חשוב לכולנו, גדול יותר ועמוק יותר ממה שנדמה. גם אצלנו, כמו קורבנות טראומה, התפתחה תחושת חוסר אונים מול המציאות הפוליטית, והתרגלנו לתחושת חוסר השליטה. איבדנו אמון בהכל, כולל ביכולת שלנו להשפיע, והפסקנו לנסות לשנות את המציאות. במובן מסוים, הפכנו את היאוש ליותר נוח.
הבעיה היא שחוסר האמונה בעצמנו יוצר סטגנציה. ויחד עם חוסר האמון הכללי, אפילו בין חברי הקואליציה עצמם, הכל תקוע בלי שום התקדמות. אין עשייה, אין שקיפות, יש חשדנות בכל מקום, והצפה של רכילות דרך הדלפות והשמצות מאחורי הגב. המצב כרגע הוא שאי אפשר לסמוך על איש מבלי לתהות כל הזמן לגבי מניעיו הנסתרים. בנוסף, ברור לכולנו, עוד לפני ועדת החקירה הממלכתית, שהמשבר הנוכחי הוא רק קצה הקרחון של בעיות עמוקות הרבה יותר. כאלו שטואטאו מתחת לשטיח יותר מדי זמן, חלקן לפחות במשך 75 שנה.
רק שכמו טלי-טאיסיה, משבר אמון לא חייב להיות צלב שנישא לנצח. הוא יכול להיות תמרור שמכוון אותנו לדרך חדשה, נכונה וטובה יותר. זה מתחיל בשיקום האמון קודם כל בעצמנו - ביכולת שלנו לזהות ערכים של מכנה ומחנה משותף. יש מי שעובדים בדיוק בהעלמת הדבר הזה, בלי טיפת אמפתיה ובלי הקשבה שיבססו כבוד לאחר, ומקשים על כך, אבל טלי-טאיסיה היא הוכחה שזה אפשרי.
כפי שהיא שינתה את התפיסה שלה לגבי עצמה, גם אנחנו נוכל להחליף את הפרשנות שלנו למציאות ולכתוב מחדש את הסיפור הקולקטיבי שלנו; במקום להיות קורבנות של המציאות הפוליטית והמנהיגות הכושלת, ניקח אחריות, נתחיל להוביל את השינוי ונקבע שוב מהי מנהיגות ראויה.
זה בעצם השיעור הנוסף שצריך ללמוד ממנה - להגדיר מחדש את הפגיעות שלנו כעוצמה. גם אם העבר נוראי, אפשר לעבד אותו מחדש ולשנות את ההשפעה שלו על ההווה, ועל העתיד; וצריך לגרום לבושה לא רק לעבור צד, אלא לתפוס סוף סוף את מקומה הראוי.
זו עוצמה