תגידו רגע, זאת אני, או שזה נראה כאילו המציאות לקחה סטרואידים, על אף שמה שהיא למעשה צריכה זה ריטלין?
אני יודעת שקצב האירועים היה רצחני (תרתי משמע) עוד קודם, אבל בשבוע האחרון הפרעת הסבל וטירלול של המלחמה והמנהלים אותה יצאה לחלוטין משליטה, כאילו אנחנו בתוך סיפור איוב ואיבה עם כל ה"עוד זה מדבר וזה בא".
רק תראו את הימים האחרונים: היה שוב סיכוי ממשי לעסקת חטופים, ואז ראש הממשלה נסע באופן תמוה ושנוי במחלוקת לארצות הברית; בעוד הוא שם, התרחש טבח נוראי של 12 ילדים שסתם הלכו לשחק כדורגל; קצת אחר כך הגיע חשד לפגיעה מזעזעת בטוהר הנשק ואובדן מצפן ערכי, שהעצים את עצמו בפעולות אנרכיסטיות מאורגנות נגד שלטון החוק ונגד צה"ל; ואלו נדחקו מיד הצידה על ידי חיסולים ממוקדים ראויים וטובים אך מגבירי חרדה, בדיוק לקראת הגעתנו לציון 300(!) ימים למלחמה, לשבי, למחדלים, להפקרה ויתר הדברים שרדפו זה את זה, סטייל חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי (ומבלי להזכיר בכלל את רוסיה, טורקיה, בריטניה, ברק חירם, האולימפיאדה, וכל החי"תים שאפשר לחשוב עליהם).
צר לי שאני משתמשת בדימוי השחוק והנדוש של רכבת הרים, אבל הוא הכי מתאים, לפחות מבחינתי; לא בגלל העליות והירידות, אלא בגלל תחושת הפחד המשתקת, חוסר האונים, חוסר השליטה, וההמתנה הדרוכה למה שעומד לבוא, בלי לדעת מהו; ובגלל המחשבה שה"בחירה" שלי להיות על אותה רכבת נכפתה עלי, הפעם בגלל מישהו שלא ילדתי בעצמי.
אפשר להוסיף לכך גם את חוסר היכולת לעצור או להתמקד בדבר אחד, כשהכל חולף על פניך במהירות שיא, והופך למטושטש ומרוח. אין מספיק זמן ומרחב בשביל לעכל את המראות ואפילו לא את החוויה עצמה, כי להבדיל מהממשלה, אין לנו את הפריבילגיה לקחת לעצמנו שהות וזמן תגובה. אין לנו גם את הפריבילגיה של הכנסת, לצאת לפגרה, למרות שסדר היום שלנו, שבעצם אמור להיות שלה, מתחלף מדי שעה, בזמן שהקודם הופך להיות חדשות האתמול, ביותר ממובן אחד.
אני חושבת שהדריכות הבלתי פוסקת לקראת התקפה רגשית ללא התראה מוקדמת וללא מערכת הגנה מיירטת, משאירה אותנו בלי אוויר. בהיעדר אמון בהנהגה וללא תחושת ביטחון, אותו חוסר אוויר מביא לעליית לחץ, קוצר רוח ואפס סבלנות. אולי זאת הסיבה שעומק השנאה - גם בינינו - שנגלתה השבוע, הוא תהומי לא פחות מהמציאות. בכנות, קשה להיות עם שכפ"ץ וירטואלי 24/7 במשך עשרה חודשים (והספירה נמשכת). כמעט ולא ניתן לתפקד ככה. טוב, בסדר, לפעמים חוסר התפקוד הוא בכוונה (בלי לנקוב בשמות ו/א וארגונים), ועדיין - הוא של כולנו. כולנו בהמתנה מתמדת, על החיים ועל המוות: לגלות מי חי ומי מת, לוודא שמי שנחשב כמת אכן מת, ומי שאמור להיות חי באמת בחיים.
וזה בדיוק העניין - החיים, החיים עצמם. הם לא חוויה שאפשר בלעדיה, עד כמה שאני אולי מתגעגעת לתחושת FOMO או לחשש שאני נשארת מאחור. הלוואי והייתי יכולה להישאר רק עם אירוע אחד להתמקד בו. אפילו אם יהיה מדובר במאבק, הוא לפחות יעסוק בעניין מסוים אחד.
הבעיה היא שערכים הם לא מסוג הדברים האלה. ערכים דורשים דבקות ונאמנות. הערכים הם הממלכה, להבדיל מהמלך; זה אולי יכול לבלבל, אבל שימור הכוח ושנאה אינם ערכים. הם בקושי אינטרסים, צרים ואישיים, שנועדו לשרת אינדיבידואלים, כאלו שהם לגמרי ברי-ויתור; כאלו שגורמים לכך שמרוב אירועים לא רואים את הרגש, ושמרוב שחיתויות כבר לא רואים את הנורמה.
לעומת אותם אינטרסים, החיים והחירות שלנו בתוכם הם העיקרון. זה שאין בלתו, זה שלא נוכל בלעדיו, וזה שבהחלט אסור לנו לפספס.
Comments