פרקליטה מוערכת מצאה את עצמה נדרשת לפרשה בעלת פרופיל ציבורי גבוה, שנויה במחלוקת ומעוררת סערה. במסגרתה, נאלץ מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לעמוד איתן לבדו, ולהתעקש על ערכי היסוד ועל חשיפת האמת, גם אל מול התקפות הממשלה והניסיונות לשיבוש חקירה וראיות. פגעים חמורים מתגלים בטוהר המידות, ואלו מובילים לפגיעה באמון הציבור במערכות המדינה, כשהשב"כ נמצא בלב הסערה. האינטרסים של הממשלה והעומד בראשה מניעים מהלכים להחלפת היועמ"ש, ויוצרים משבר חמור בין גורמים בטחוניים לגורמים ממשלתיים, יחד עם שטף של מסרים שונים, דיווחים סותרים, וחוסר ודאות כללי בנוגע להתנהלות.
אותה פרקליטה מתארת את המצב במילים הבאות: "מצאנו עצמנו במרכזו של מסע הסתה. זו הייתה מלחמה למען האמת."
לא מדובר באירועי השבועות האחרונים והציטוט האמור לא יצא מפיה של גלי בהרב-מיארה. התיאור הוא של התרחשויות מלפני כמה עשורים, והדוברת היא דורית בייניש (לימים בעצמה פרקליטת המדינה), שמתייחסת למה שעבר עליה ועל עמיתיה בפרשת קו 300. האירוע המחולל של אותה פרשה התרחש בשנת 1984, מעין רמז מטרים לשחיתות ולדיסטופיה, שמגיעות לשיאן בספר דמיוני מאת ג'ורג' אורוול, הנקרא בשם אותה שנה.
במצב הנוכחי קל לשכוח מה קרה לפני שבוע, שלא לדבר על פרשה בת 40. העובדה שאלמנטים רבים ממנה משוחזרים כיום, בשינויים מסוימים, רק יכולה לגרום לה להיראות – באופן יחסי – טוב לגילה, כלומר פחות נוראית מאשר נראתה בזמן אמת, כי היום כבר קשה לדבר על שבירת שיאי שפל, שמעמיק כל יום מחדש. כל כך התרגלנו להתנהלות מזעזעת, עד שאפילו הזעזוע ממנה הופך לבנאלי; מה שהיווה בזמנו שערוריה ציבורית שהידהדה לאורך זמן ועומק ערכים, ונחשבה עד לאחרונה, כימיהם הקשים ביותר של השב"כ ושל מערכת אכיפת החוק בישראל, נראה היום לא בהכרח בלתי צפוי ובוודאי שלא בלתי מפליא.
ובכל זאת, קוי ההשקה בין האירועים הם מדהימים, כאילו ב-40 השנים האחרונות התהלכנו במסלול מעגלי, מבלי להגיע לארץ מובטחת כלשהי, רק עם העברת הנטלים והכשלים מגורם אחד לאחר. עדיין ישנם פגיעה בשלטון החוק, התנהלות פגומה המתבססת – באופן חלקי או מלא – על שיקולים זרים, וניסיונות לשקר, להסתיר ולטייח, תוך הפרת כל כללי המוסר והחוק. ויותר מהכל, המניע העיקרי היה ועודנו החשש של המערכת הפוליטית מפני חשיפת פרטים שיביכו אותה, שגורם לה להסכים בתמורה לשבור עקרונות יסודיים של שיטת המשטר שלנו.
מדובר אפילו באותם השחקנים, רק שתפקידיהם ויחסי הכוחות ביניהם אחרים: בזמנו "תרבות עדויות השקר" (כפי שכינתה זאת ועדת לנדוי) הייתה של השב"כ בגיבוי הממשלה, כשמולם ניצב היועמ"ש יצחק זמיר; כיום, את אותה תרבות מובילה לשכת ראש הממשלה המתעמתת כעת מול השב"כ והיועמ"שית.
הפרקטיקות של הבריונות והאיומים רק מוכיחות עד כמה עמוק חדרה האלימות למוסדות השלטון והפכה לנורמה מקובלת, המשכתבת מחדש את כל הכללים והערכים. היא אינה מתבטאת רק באגרוף או בצעקה, אלא גם בהשתקה שיטתית ובהכחשה מוסדית, שלמעשה הופכות את הגופים שנועדו להגן על הציבור לכלי דיכוי שיטתי, תוך זילות ערך החיים.
כמו תמיד מי שיהיו חשופות יותר ויפגעו יותר יהיו הנשים, שאותה אלימות של הפוליטיקה הציבורית הפכה לחלק אינהרנטי מההתנהלות מולן: החל מזלזול קבוע בזכויותיהן הבסיסיות, עובר בהתנכלות והערות משפילות של בכירים והפעלת מדיניות מפלה, ועד להשתקת התצפיתניות ומשפחותיהן במקביל לאיומים על שומרת הסף הנותרת היחידה.
על רקע כל אלו, ולקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שיחול ביום שני הקרוב (25/11), כדאי להזכיר כי הבסיס לקיומן של המסגרות המדיניות והחברתיות, ולהבטחת זכויות האדם בכלל וזכויות הנשים בפרט, הוא שלטון החוק, שעליו נשען גם הבטחון הלאומי. האלימות, על כל צורותיה, פוגעת בו, בוודאי כשהיא מכוונת על ידי השלטון ומבוצעת מטעמו.
ביום שני הקרוב יופרחו סיסמאות, יוזכרו נתונים סטטיסטיים ויתלו כרזות. בכל הכבוד, אין בהם כדי להביא כשלעצמם את השינוי התודעתי העמוק הנדרש, שיביא להפנמה כי האלימות איננה 'בעיה מגדרית' (של נשים) או 'מגזרית'. האלימות היא תסמין של חברה חולה, שאינה משכילה לראות בשלטון החוק, באינטרס הציבורי, בגישה הממלכתית, ובפמיניזם מושגים שאינם סותרים או מתנגשים. שימור הכוח והשנאה מטשטשים את הערכים האלו ומונעים מהם להיות ערכי יסוד המשולבים זה בזה, תומכים זה בזה ומסייעים זה לזה, כפי שהם צריכים להיות. המאבק עליהם הוא המאבק האמיתי נגד אלימות על כל צורותיה; זהו מאבק על תרבות שלמה של יחס וגישה, על שבירת קשר השתיקה, המהווה כשלעצמו שותף לפשע, ומתן קול ומקום לכל קורבן – גם של השלטון. כפי שהיה בפרשת קו 300, רק החשיפה, הגילוי והביקורת יוכלו ליצור אווירה כללית של אמון וביטחון. זהו ליבו של המאבק על החברה שלנו, על זו שנשאיר לילדינו.
אני לא יודעת אם המעגל מפרשת קו 300 ל- 400 ימים ויותר של לחימה, נסגר או רק חוזר על עצמו. אולי כל דור נדרש להיאבק על הצדק, השוויון והאמת עבור עצמו כך שזה לעולם לא מסתיים, אבל לפחות למדנו מהפרשה ההיא שאפשר גם לנצח.
וחייבים, כי אין לנו את הפריבלגיה לוותר.
Comments