חברה שלי נמצאת בהליכי גירושים. היא ובן זוגה החליטו לפצל את התא המשפחתי שלהם לשתי יחידות שונות, ולנתק את כל הקשרים הבלתי הכרחיים ביניהם (כלומר, כל מה שלא נוגע לילדים המשותפים). בהחלט לא נעים, אבל גם לא מאוד נורא, והיא לא הראשונה וכנראה גם לא האחרונה בכלל ומהחברות שלי בפרט שתעבור את זה. ובכל זאת, זה גורם לי לתהות בעצמי ולחשוב הרבה מעבר להתמרמרות הרגילה כלפי הרבנות ויחסה לנשים (ספוילר: מזעזע), כי מה שהיא עברה ועוברת מהדהד משהו עמוק יותר שאני רואה ושומעת אצל הרבה א.נשים. מדובר בשאלה שמרחפת באוויר יותר מכל כטב"ם: מתי הגיוני להפסיק להילחם על זה? מתי אפשר לקבוע באופן סופי שזה לא זה וללכת לדרכינו הנפרדות? מתי צריך לוותר כי פשוט כבר לא נשאר מה להציל?
שאלות קשות ממש. כאלו שלכל תשובה עליהן יש השלכות מרחיקות לכת, על משמעות העבר והאפשרויות בעתיד. תחום המעמד האישי היה בין הבודדים שאפילו לא טרחתי לחשוב על לעסוק בו כעורכת דין, כי אם ממילא המקצוע היה נראה לי כזה שבו הפרנסה מגיעה מצרות של א.נשים (או מהניסיון לחזות צרות כאלו), אז בתחום הזה בצרות הכי קשות והכי כואבות שיש. אין מספיק מרקרים בעולם כדי להדגיש את המילה "אישי" בכותרת של התחום הזה.
החברה שלי מספרת שזה מתחיל מהתחושה שמשהו באמון הבסיסי נשבר. לא בהכרח בגלל שיש מישהי אחרת, אבל כן כי יש משהו אחר, או דברים אחרים, שגורמים לך להבין שהאינטרסים שלכם כבר לא משותפים, ואתם כבר לא מסכימים על סדר העדיפויות. בהתחלה יש ניסיון להתעלם מזה, להיאחז בעבר ולהתרפק על זכרונות משותפים, רק שמהר מאוד זה הופך להתחשבנות שמביאה איתה ניכור וטינה. יותר ויותר בוער בך הרצון להשתחרר, והחסרונות של העזיבה, הולכים ונראים פחותים לעומת היתרונות של ההישארות. כן, זה מפחיד. יש הרגל ויש נוחות, לפעמים אפילו יש עוד אהבה או לפחות חיבה והוקרה של כל השנים וההישגים. רובנו נעדיף להמשיך להחזיק ולהתמודד עם השיט המוּכּר, כי אין לדעת מה האלטרנטיבה, אם בכלל יש כזאת, ומי יכול להחליף אותו. המחשבה על לצאת אל הלא נודע, לנסות משהו אחר, להרגיש שוב חדשה, פעוּרה, ולא להכיר את המנטליות והכללים (מה לעשות, עבר זמן) יכולה לבדה להספיק כדי להישאר, פשוט כי אין כוח לעזוב, ולהגיד לעצמך "נו, לא כזה גרוע, די עם הקטנוניות, זה לא הזמן".
אבל למרות הכל, יום בהיר אחד נוחתת ההכרה שזה כן כזה גרוע. שאי אפשר לחיות ככה יותר, שאלו לא חיים, ואפילו בשביל הילדים כבר עדיף אחרת. זה מגיע כשברור שאין שום רצון או טעם לדבר, או נכונות לתהליך הדדי, כזה שרואה גם אותך. ואז מתגלה נכונותה של הקלישאה לפיה את אולי יודעת עם מי התחתנת, אבל לא ממי את מתגרשת, או כמה מלוכלך זה הולך להיות. איך דודה שלו, שהייתה שרופה לך על הצורה הולכת לקלל אותך ולחשוב שאת גרועה יותר מזנאי; איך חמך, שבילית איתו שעות כשהוא עזר לכם לשפץ את הבית וכשטיפלת בו כשחלה, יהפוך לאיש מלא חימה ושנאה, רק בגלל שהעזת לעמוד על שלך; איך כל מי שהיה כמו משפחה (או ממש משפחה) הופך לזר עוין.
נשמע לך מוכר? דומה מאוד, אולי דומה מדי, לתהליכים אחרים. לא בדיוק כמו של יאיר גולן, אבל לא רחוק, כי גם הם נוגעים בלב הזהות הישראלית, ויוצרים משבר של המון א.נשים. למעשה, מובן חדש לגמרי של "האישי הוא הפוליטי". לא ברור של מי הייתה היוזמה לפתוח בהליך/תהליך שבסופו אכן יוצא שהמדינה מותרת - ומופקרת - לכל אדם; שיש מי שמעדיף לשלח ממנה, באקט חד צדדי, חלק שלם של העם, שאולי גם מצידו מוכן כבר ללכת. האמת היא שגם אני מצידי מרגישה מדי פעם בשלה להכריז "מיואשת, מיואשת, מיואשת", אחרי אינספור ניסיונות, ונתינת המון הזדמנויות, גם לקאמבק.
ועדיין, למרות הכל, אני (עוד?) לא מוותרת. אני לא מוכנה להתבלבל לגבי הזהות של מי שממנו צריך להיפרד, שלגביו אין מונופול של הרבנות, ולא יכולה להיות כאן סרבנות שתותיר אותנו בחוסר אונים. בהחלט יש קשיות עורף, רק שהיא לא של הצד השני של הקשר, אלא של מי שמייצג אותו, והכווונה איננה לעורך דין; היא לכל אחד אחר שמתיימר להוביל את הצד השני האמיתי - המדינה. רק איתה קיים לנו קשר אמיתי ועמוק של אהבה, מחויבות, שותפות; הזוגיות המונוגמית שלנו היא עם ישראל, ולא מי שבאותו רגע עומדים בראשה. דווקא מהם לא אמור להיות מסובך במיוחד להיפרד, בתנאי שלא נתבלבל בינם לבינה. כמו בכל משבר זוגי, גם כאן יהיו רגעים מכוערים, מלאי כאב והשמצות. בניגוד לחברה שלי, כאן מדובר בקשר שעוד אפשר - וחייב - להציל; האהבה נמדדת במעשים, ואין ברירה עכשיו חוץ מלהישאר, לעבוד על הקשר, לגדול ולהשתנות יחד. יש עוד על מה להילחם.
גם אם זה בעיקר בשביל הילדים.
Comments