רצה הגורל ובבוקר שבו קיבל הבן שלי צו ראשון, נסעתי לכנסת כדי להשתתף מטעם בונות בישיבה המכוננת של שדולת "אמהות ברזל", אותה הקימו חברות הכנסת אפרת רייטן, דבי ביטון ושרון ניר.
היו שם המון נשים, מדהימות, כל אחת נושאת סיפור של התמודדות וגבורה שלא ביקשה לעצמה: אמהות של חטופים, אמהות שכולות, רעיות שכולות שהפכו לאמהות ליתומים, אמהות של פצועים בגוף ובנפש, אמהות של לוחמים, בנות זוג של מילואימניקים, ונציגות של המון ארגוני נשים רלוונטיים.
המטען שבאתי איתו באותו בוקר מהבית, גרם לכל מה ששמעתי שם להדהד פתאום קצת אחרת. כל הרגשות של הכאב, הכעס, התסכול, וההערצה עדיין היו שם בעוצמה, אבל הפכו לעוד יותר אישיים מבחינתי. ניסיתי לחסום את המחשבות שביקשו לדמיין אותי במקומן. לא רק בגלל הפחד מהמקום הזה, סוג של 'שלא נדע', אלא כי דווקא כן ידעתי שאני לא באמת יכולה להבין.
ובכל זאת, בסוף נשארתי עם שאלה אחת, פילוסופית משהו, להבדיל מכל הסוגיות הפרקטיות שעלו שם ועוד ידרשו טיפול בהמשך: האם אני לביאה?
זה באמת קצת פרוזאי, ובכל זאת איכשהו נתקעתי על הדימוי הזה, כי האמהות שהיו שם כונו פעמים רבות "לביאות".
חשבתי על זה שבתרבויות מסוימות נהוג לאבחן אצל כל אחת ואחד את "החיה הרוחנית" - זו שתכונותיה דומות לשלך ונותנת לך כח, והיא מאפיינת אותך. במובן הזה, אני אולי עצלן או דביבון (רקוּן), אבל ממש לא לביאה. גם לא נמרה, פנתרה או כל דבר ממשפחת החתוליים.
ועדיין, כל אמא שמתמודדת עם אתגרים נחשבת לביאה, והדימוי הזה תפס תאוצה במיוחד מאז השבעה באוקטובר. הוא באמת מפתה בפשטותו - הלביאה היא הנקבה של האריה, מלך החיות, המקביל לגבר חזק וגיבור. חוץ מזה, היא האמא, שמגנה על הגורים שלה, בשאגות ובשיניים חשופות, ומוכנה לחרף את נפשה למענם, והיא גם זאת שאחראית, יחד עם הלביאות האחרות בלהקה, על הציד והשגת המזון.
רק שכאן בערך נגמרות הנקודות שבהן אני רואה את הדמיון, אחרי שהלכתי וחקרתי וקראתי. קודם כל, אנחנו בדרך כלל לא חיות בלהקות, לא מוכנות לחלוק את האריה עם אחרות, ובטח לא אוכלות לפני שהגורים שלנו אכלו.
ועכשיו ברצינות - הלביאות בטבע חיות במבנה היררכי נוקשה. הן לא מקיימות את אותה סולידריות נשית שאנחנו מחפשות ולא מעוניינות לבנות קהילות תומכות. ומה שבאמת נורא זה שכשמשתלט על הלהקה אריה חדש, הלביאות מקבלות בטבעיות את זה שהוא הורג את הגורים שלהן, בהיותם צאצאי האריה השליט הקודם. דווקא שם עוצרת ההגנה על הגורים.
כמו כל דבר אחר, אצל החיות ההתנהגות היא אינסטינקטיבית. הלביאה לא עוצרת לחשוב על זה, לרחם על עצמה או לנסות אחרת. כך שעד כמה שהדימוי שלה מושך והפך שגור (שלא לומר שחוק), אנחנו לא באמת כמוה. אנחנו לא פועלות מתוך אינסטינקט. אנחנו בוחרות - מתי לשאוג, מתי לשתוק, ומתי פשוט להתייצב; וגם איך ולפי אילו דחפים לפעול.
לפעמים הגבורה האמיתית היא דווקא בבחירה להיות רכה, להקשיב, לחפש פתרונות שאינם אלימים - דברים שלביאה לא תעשה לעולם. רובנו כנראה לא מחפשות לצוד או להרוג במסגרת הטיפול בגורים שלנו. ולא כל אחת רוצה לגדל אריות דווקא, שחייבים להיות מלכים וחזקים כל הזמן.
כן, יש לנו מהות ונשמה כאמהות, אבל גם הרבה מעבר לזה. המאבק עצמו הוא על יותר מזה, כי גם מי שאין לה גורים היא חלק ממנו. זה מאבק על הזכות שלנו כנשים לעצב את החברה שבה אנחנו חיות. בטח כשלפעמים רק לקום בבוקר ולתפקד זו מלחמה שדורשת תעצומות גוף ונפש.
האמהות שפגשתי בשדולה לא חלמו על להיות לביאות. הן לא ביקשו את הכוח הזה, את התפקיד הזה. הן היו נשים כמו כל אחת מאיתנו, שבסך הכל רצו לחיות בשקט ובנחת. ואז המציאות אילצה אותן למצוא בתוכן כוחות שהן לא בהכרח ידעו שקיימים בתוכן. אלה כוחות שמתגלים רק במצב שבו נזקקים להם באמת, וצריך לבחור למצוא אותם ולהשתמש בהם.
כרגע, למרות שאני חלק מהמאבק והמחאה, אני לא מרגישה לביאה. ובכלל, נראה לי שבמקום לחפש חיה רוחנית, עדיף שנייצר רוח חיה חדשה - כזו שתוביל אותנו מעבר לשאגות, אל שולחן קבלת ההחלטות.
אדם מן השורה לא מחפש אנלוגיה לעולם החי. לביאה היא מטפורה לגיבורה.