לפני שבוע השתתפתי בועידה הראשונה של בונות אלטרנטיבה. אני מודה, באתי בשביל החיבוקים מחברות שאני אוהבת, אבל נשארתי בגלל התקווה המסנוורת שבקעה מתוך אולם מלא בנשים לבושות אדום בוהק וברק בעיניים, כל אחת עם האור שלה - סיפור, חלומות, שאיפות, אתגרים, וכוח.
מטרת הועידה הייתה - איך לא - לבנות את האלטרנטיבה. התחלקנו לקבוצות דיון וחשיבה שבהן בעצם שאלנו והצענו איך מתקדמות. אני נשלחתי לחדר 3, שכותרתו הייתה "למה לי פוליטיקה עכשיו?", מה שחידד את ההבנה שיש לנו תפקיד חשוב במערכת הפוליטית וכמה קריטי שנקבל ייצוג הולם, אבל גם הציב סימני שאלה לגבי היכולת והאופן להגיע לקהלים מגוונים, להקשיב לצרכים השונים ולבנות שיח ציבורי שמשקף את כולנו.
העניין הוא שהכוח שלנו הוא גם חלק מהאתגר. הקהילה הנשית שאליה אנחנו משתייכות היא בדרך כלל לא הקהילה הראשונה שאליה אנחנו מרגישות שייכות. פוליטית ובכלל, אנחנו מגיעות מרקעים שונים וקבוצות שונות, וזה לא כזה טריויאלי להגיע לכולן, מבלי להיתפס כפריבליגיות, עילאיות ומתנשאות. אז שאלנו איך נוכל ליצור אצל כולנו הקשבה, למידה והבנה, ואינשאללה בסוף גם שיח שישקף את כולנו, כדי ש- 51% מהאוכלוסייה ימנפו את הכוח הקולקטיבי כדי להשפיע, להיות חלק אמיתי ולקבוע את סדר היום. כולנו יודעות שזה לא ממש קורה כרגע, ואם במקרה מישהי לא יודעת, אז הקואליציה דואגת לעשות הכל כדי ליידע, ולפגוע - בכולנו כנשים.
למזלנו - הטוב או הרע - הקואליציה סיפקה השבוע המחשה לפגיעה כזאת, שהופכת לגשר שמחבר בין כולנו, באמצעות היוזמה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. זה בהחלט נושא שאמור לדבר לכל אישה, או ליתר דיוק - לסתום לה את הפה. ואני לא מתכוונת לזה רק במובן המטאפורי, לאור כמות העדויות על המקרים שבהם דיינים (גברים בלבד) הורו לנשים המתדיינות בפניהם לשתוק כי הן נשים. הסמכת בתי הדין לשמש כבוררים בסכסוכים כספיים היא לא רק סכנה משפטית, אלא גם חברתית, ובעצם שלב נוסף בדרך לריסוק הדמוקרטיה הישראלית.
זה לא פלורליזם כאשר מוחקים את זכותה של כל אישה ליהנות מהגנה שוויונית ומהזדמנויות שוות; אין שום סובלנות בהעצמה של מערכת שבה נשים מצויות מלכתחילה בעמדת נחיתות בכל מובן, החל מהדין הקובע (ההלכה) ואופן ישומו (במאה ה-15) ועד לבעלי התפקידים בו (גברים בלבד); ולכן גם לא מדובר בעוד מאבק שקשור למערכת המשפט, אלא בכזה שמשליך על עתיד החברה שלנו. כל אישה, מכל גיל, מוצא, אמונה דתית, מקום מגורים, השקפה פוליטית, העדפה קולינרית או כל מאפיין אחר - צריכה להיות מודאגת. מאוד. כי זה קשור אליה. וזה גם עלול לקשור אותה, בכבלים שלא תוכל להשתחרר מהם - בחוזה שכירות, בחוזה העסקה, בהסכם שותפות ובעצם בכל התקשרות בתחום האזרחי.
כן, כל אישה צריכה לראות בכך איום אישי. אבל זו גם הזדמנות להפעיל את הכוח הקולקטיבי. אם בועידה הבנו שאנחנו אכן קהילה, אז במהלך החקיקתי הזה נוכל להראות שאנחנו כזאת - קהילה שקיבלה תזכורת לכך שהזכויות שלה אינן מובנות מאליהן, ומוכנה להילחם עליהן; קהילה שמעוניינת לקדם את המטרות שלה ולהשפיע על העתיד שלה; קהילה עם שליחות שמאחדת אותנו כנשים מכל רקע ועמדה, שכל אחת בה היא בעלת עוצמה המתחברת לאחרות ומשנות ביחד את המציאות.
במקרה הזה, ובעוד רבים אחרים, אנחנו יכולות להראות שאחווה נשית זו לא מליצה או ביטוי ריק מתוכן, ושהמגוון הוא יותר כוח מאשר חולשה - כי אנחנו לא רק מדברות על עשיית שינוי, אלא אנחנו גם פועלות בשבילו. בשביל הזכויות שלנו. לא משנה היכן אנחנו על הספקטרום הפוליטי, הגיע הזמן להכיר בכך שהמאבק הזה שייך לכולנו, למען קול וכל אישה, שתדע שלא יעזור בית דין, יש מי שנלחמות גם עבורה.
ואולי אפילו תצטרף.
Comentários