"כמה שוקל הכתר?"

זו השאלה שסביבה אני מגדלת ילדה מחוננות כבר 23 שנה. אימא לילדה מחוננת זו כותרת שטומנת בחובה מורכבות כפולה: להבין שנולדה ילדה עם כתר, ושהכתר הזה מסמן אותה כמיעוט בתוך מיעוט - גם כאישה בעולם שעדיין מתקשה לקבל נשים חכמות ואסרטיביות, וגם כמחוננת בעולם שבנוי למצוינות ממוצעת. להבין שבשני הקצוות של התפלגות האינטליגנציה, היא נמצאת בצד הימני, כשבנות מחוננות הן מיעוט, אפילו בתוך אוכלוסיית המחוננים עצמה. אז השאלה שמלווה אותי בגידולה היא "כמה שוקל הכתר?"

דימוי הכתר מסמל את היופי המרהיב של המתנה (Gift) שקיבלה, אך המשקל מסמל את המשא הכבד שהוא מהווה, במיוחד על כתפיה הצעירות של ילדה בעולם שמצפה ממנה לשחק תפקיד כפול: גם להיות "נחמדה" ו"מקובלת" כמו שמצופה מבנות, וגם להסתיר את חוכמתה כדי לא לאיים. ליבי נקרע כשאני שומעת כל פעם מחדש ״אני רוצה להיות ילדה רגילה״, אני רואה את המאמץ הכביר שלה להשתלב חברתית. אני נפעמת כשהיא שואלת ביום השואה בכיתה א׳ "את מאמינה באלוהים? כי אני מאמינה באלוהים, ואני כל היום חושבת איך יכול להיות שהיתה שואה לעם היהודי אם יש אלוהים?" או כשהיא מתדיינת ברהיטות וברצינות על ״מתי התחיל מימד הזמן בסיפור הבריאה״ במהלך לימודי פרקי בראשית בתחילת כיתה ב׳, ומתחילה מחקר באסטרופיזיקה באוניברסיטה כבר בכיתה י', ובו זמנית, הלב שלי מתכווץ כשאני רואה אותה קוראת את כל ספריו של אהרון אפלפלד על השואה בכיתה ה' מבלי לספר לחבריה לכיתה, מסתירה את עומק מחשבתה כאילו היה זה סוד מביש, או כשבכיתה ו' העיזה להציג בפני חבריה לכיתה עבודה על ישעיהו ליבוביץ כדמות מופת שנויה במחלוקת וחזרה הביתה מבויישת שלא הבינו אותה בכלל.

וכך ממשיך המסע.

כאם, חשתי תסכול עמוק כששמעתי אותה אומרת "אני אוהבת לעשות את עצמי טמבל בכיתה כי אני רוצה להיות כמו כולם" - הצהרה שמשקפת את המחיר הכבד שמשלמות בנות מחוננות על השתייכותן למיעוט של המיעוט: הן נדרשות להקטין את עצמן כדי להתקבל חברתית, במיוחד בחברה שעדיין מתקשה לקבל נשים חכמות ודעתניות. במקביל, אני מוצאת את עצמי במירוץ מתמיד של חיפוש מסגרת שתוכל לתת לה מענה מדויק ובעיקר שתאפשר לה חופש ביטוי עצמי על כל רבדיה, מבלי להרגיש חריגה - משימה מאתגרת במיוחד כשמדובר בבת מחוננת.

להיות אימא לילדה מחוננת זה למצוא את עצמי, הבוגרת האחראית, במסע של גילוי והתפתחות מתמדת. הבת שלי מאתגרת אותי לצמוח, להרחיב את גבולות החשיבה שלי, ולפעמים אני צריכה להודות בפניה שאין לי תשובות לשאלות העמוקות שהיא מעלה. זו חוויה מטלטלת של להיות גם מורת דרך וגם תלמידה - ללמוד ממנה על העולם דרך עיניה החדות והרגישות, להתפעל מהתובנות שלה, ובו בזמן לנסות להעניק לה את הכלים הרגשיים להתמודד עם המורכבות של להיות שונה. לפעמים אני מרגישה בודדה בתפקיד הזה, כי קשה למצוא אימהות אחרות שמבינות את האתגר הייחודי של גידול ילדה מחוננת - את הדאגה המתמדת שהיא תסתיר את אורה כדי להתאים, את התסכול כשהמערכת לא מצליחה להכיל את הייחודיות שלה, ואת האושר העצום כשהיא מרשה לעצמה להבריק במלוא עוצמתה.

זה מסע ארוך ומאתגר שמכריח אותי להתמודד עם עומק מתמיד של סוגיות שמטרידות אותה ואני חייבת להיות שם עבורה - להיות העוגן היציב שלה, המקום הבטוח שבו היא יכולה להיות במלוא מורכבותה, בלי להרגיש שעליה לבחור או להתנצל על מי שהיא. כאם לבת מחוננת, אני מרגישה שליחות מיוחדת לחזק את קולה הייחודי, להראות לה שהשילוב של היותה אישה ומחוננת הוא לא נטל כפול אלא מקור לעוצמה. זה כל הזמן להתעסק עם הכתר ומשמעו: לימודית, חברתית, רגשית ובעיקר - לחנך אותה שאין סתירה בין להיות בת מחוננת לבין להיות מאושרת ומקובלת, ושהיא לא צריכה לוותר על אף חלק מזהותה כדי להתקבל בחברה.