כלבות. בית.

אנחנו בימים הנוראים באמת. בכמה וכמה מישורים. ימי הזיכרון הלאומיים, יחד עם 567 ימי מלחמה ושבי, וימים גורליים לדמוקרטיה.

מאז "חג" ה"חירות" נדמה לי שאני בוכה באותה קלות וטבעיות שבה אני נושמת; זו כמעט אותו אופי של פעולה ספונטאנית, לא רצונית, בלתי נמנעת, שמתרחשת באופן יומיומי, וקשה לעצור אותה לאורך זמן. נכון, להוציא דמעות זה לא חיוני כמו להכניס חמצן, רק מדי פעם יותר הכרחי. בטח כשהחיבור של כל הימים האלו לא מכפיל את הכאב, אלא מעלה אותו בריבוע, ויחד איתו גם את היאוש והעצב.

אבל רגע, לא באתי (רק) לדכא. העניין הוא, שאחד מאירועי הבכי שלי בשבועיים האחרונים היה יוצא דופן וראוי לציון (ולטור). ולא בגלל שהוא הפך להתייפחות של ממש; הוא פשוט היה בכי של תקווה. מסתבר שיש דבר כזה. והוא אפילו קשור ליום הזה, עם זיכרון השואה והגבורה.

אומרים לנו ש"אסור להשוות", רק שלפעמים המחשבות והלב לא מצייתים, בטח כשהמציאות עולה על כל דמיון והדמיון עצמו בין פרטי הסיפורים הופך כמותם לבלתי ניתן להכחשה. כך למשל, כשדווקא בעלי חיים מלמדים אותנו שיעור על אנושיות וחוסר אנושיות, כמו כלבה שחוזרת מבין ההריסות הביתה.

לפני בערך שבועיים זאת הייתה בילי, קבלירית קטנה, שניגשה מתוך החורבות ברפיח אל חייל צה"ל. 

והחזירה אותי תוך שנייה להיות הילדה שבכתה מקריאת הספר של אריק נייט על לאסי (אצלנו חויבנו לקרוא את הספר לפני שרואים את הסרט). 

והזכירה לי גם ספר אחר, שמבוסס על סיפור אמיתי אחר, על צ'יקה, שסירבה להיפרד בגטו ממיכאש בן החמש, והמתינה לו במהלך תקופת המלחמה שבה הסתתר עם הוריו ("צ'יקה הכלבה בגטו" מאת ניצולת השואה בת שבע דגן).

כלבות שונות, לא מאותו גזע או סוג, אחת מבריטניה בשנות ה- 30, אחת מפולין במלחמת העולם השנייה, ואחת מניר עוז של השבעה באוקטובר, וכולן טהורות יותר וחזקות יותר מרוב הא.נשים, וטובות הרבה יותר בדיוק בגלל שהן לא אנושיות. הן פשוט יודעות מה נכון לעשות, כפי שהן, ופועלות לפי אינסטינקטים טבעיים, בלי פרשנות או מחשבות:

"לאסי מצאה דרך. היא לא הסבירה זאת לעצמה בהיגיון, כפי שעושים בני-אדם. לבני אדם יש דמיון - הם יכולים לצייר בנפשם אירועים ונסיבות לפני שאלה יתרחשו. אבל כלבים לא מסוגלים לכך. עליהם להמתין בעיוורון עד שהם עומדים בפני הנסיבות ואז להסתדר עם המצב כמיטב יכולתם".

איכשהו, דווקא חוסר האנושיות שלהן מציפה את היוהרה שלנו, את הגאוותנות וצרות האופקים, יחד עם המשקל וההטיות שאנחנו שמים על כל דבר. יש דברים שבהם בני ובנות האדם הם גרועים בהרבה מהחיות. קחו למשל את הציטוט הסטואי הידוע "I never saw a wild thing sorry for itself "(D.H. Lawrence) - לחיות אין רגש של רחמים. הן לא יודעות לרחם על עצמם, ומצד שני הן גם לא אכזריות רק לשם האכזריות, הן אינן פועלות מתוך תחושת צדק, נקמנות, או התקרבנות.

בילי, צ'יקה ולאסי פשוט שרדו. הן לא היו תלויות ישירות ברצונם הטוב (או הרע) של "מנהיגים" ומקבלי החלטות, ובטח לא באינטרסים הפוליטיים שלהם. וכך הן חצו מרחקים, פחדים, מחסור ואלימות, ובעולם של מלא החלטות של אנשים עם כוח ו/או מדים - הן הלכו אחרי האינסטיקט. המסע שהן עברו נבע לא מרעיון, אלא רק מתוך נאמנות פנימית ויכולת עיקשת שלא להיכנע. 

קצת מוזר איך דווקא הן יכולות להראות לנו מהי אנושיות: דרך היכולת לשמור על נאמנות לערכים, גם כשלכאורה אין סיבה, גם כשנדמה שזה חסר תועלת. לחתור הביתה. לא בהכרח למקום פיזי כמו לרעיון של המקום שאליו את שייכת, בלי תנאים, בלי צורך להסביר או להצדיק, עוגן של זהות שאינה תלויה בדבר. 

תמונה - Chat GPT

הכלבות הללו לא היו חטופות, ואין לי שום כוונה, חס וחלילה, להשוות אותן לאחים ולאחיות שלנו - אלו שעוד שם ואלו שכבר חזרו מהתופת. לעומת זאת, הן כן יכולות להיות מעין סמל למה שקרה לכולנו ויותר מכך - לדמוקרטיה שלנו. גם היא כבר מותשת, מוכה ופצועה, נשכחת, על סף גסיסה, ובכל זאת… יש בה תנועה. היא עדיין מכשכשת בזנב, ובשארית כוחותיה תצליח לחזור.

ואולי גם אנחנו. אצל בני האדם האינסטינקט יכול להוביל לסכנה באותה מידה שהוא יכול להוביל לתקווה. והלואי שבלי לדעת להסביר למה או איך, נוכל גם אנחנו להמשיך, מתוך דחף עמוק פנימי שטבוע בתוכנו, וכל הדרכים יובילו אותנו לשוב הביתה: לדבוק באמונה, לזהות את הערכים, ולהאמין בהם. איבדנו המון, ובכל זאת - מה שחשוב יצליח לחזור. נצליח להחזיר. נצליח לרצות בזה ולבחור בזה, למרות כל מה שעברנו; לדעת שטוב הוא טוב ורע הוא רע, ואפילו הרע בסוף יכול להתהפך.

אולי בלי לדעת לרחם, אבל בהחלט עם לדעת לאהוב.