טַפֶּשֶת מלחמה

הראש שלי מלא חורים. כמו בגבינה שוויצרית, בגדלים ובעומקים משתנים; מעין בולענים שבתוכם נעלמים דברים מבלי להשאיר זכר, שלא לומר זיכרון, בצורה אקראית, חסרת שיטה או הגיון: למה דווקא הפגישה (החשובה) שקבעתי עם המחנכת של הבן שלי נפלה לחור, בעוד שהעובדה העלומה שקיצצו למונה ליזה אינץ' מכל צד כדי שתתאים לארמון של מלך צרפת, נשלפת כאילו אני זאת שהחזיקה את סכין החיתוך? למה אני יכולה לדעת איפה גילו את הקבר של ריצ'ארד השלישי, אבל לא איפה הנחתי את הפלאפון שלי? והכי מוזר – איך נמחקה לחלוטין הפגישה שקבעתי עם הכירופרקט בזמן שכאבי הגב שלי לא הלכו לשום מקום והיו אמורים להזכיר לי?

בשלוש פעמים מאוד ספציפיות בחיים שלי זה אפילו החמיר. החורים התרבו, העמיקו והתרחבו, כאילו שהגבינה המשיכה להיאכל על ידי עכברים, עובש וסוגים אחרים של מזיקים, ממש חור בכל חור. קוראים לזה "טפשת הריון", שבה נדמה שהמוח הופך לחלק ממה שמזין את העוּבּר. זה נמשך הרבה אחרי הלידה, וכולל אירועים כגון: להגיע לסופר, להחנות, לקחת עגלה, להיכנס ואז לא לדעת למה; להבחין בתמרור "אין כניסה" ברחוב שאליו רצית לפנות, ולעשות סיבוב כדי להגיע לאותו רחוב, למרות שאת בכלל הולכת רגל; לשכוח מילים ושמות, גם של מי שאת מכירה כבר 20 שנה; להיכנס לרכב שלך אבל לצד של הנוסע, כאילו תיכף יהיה לך נהג; לנסות לשלם עם כרטיס קופת חולים ולא להבין למה הכרטיס לא עובר.

זו רשימה חלקית ביותר, שאין בה אפילו את הדברים הכי מביכים שקרו לי. הבעיה היא שחלק מהם התחילו לקרות לי שוב, בשנה האחרונה, יותר ויותר. למען הסר ספק, אני לא בהריון, אבל במיוחד מאז המתקפה האיראנית זה נראה כאילו אני עומדת ללדת לפחות תאומים או שלישיה. אין ספק שאפשר למצוא מכנה משותף: השינויים שאינם בשליטתי, סדרי העדיפויות שמשתנים לחלוטין, החשש מהעתיד, העומס הרגשי, הלחץ, החרדה, השינה המשובשת, ההכרח לתפקד למרות הכל 'כרגיל', וכמובן - שיבוש הורמונלי (פרוגסטרון ואסטרוגן לעומת קורטיזול). רק שעכשיו, מדי יום, במקום לגדל תינוק/ת בבטן, אני סופגת בדממה בעיטות לבטן, עם כל ערך שנרמס, גבול שנפרץ, אנושיות שנעלמת ומוסריות שמתדרדרת.

זה קצת מרגיש כמו להתנהל בתוך מלחמה כפולה: אחת חיצונית (שעוד מתווכחים על השם שלה) שאני לא חלק מהניהול שלה, ואחת פנימית שבה אני המפקדת - בקרבות של הישרדות, הכלה, ודאגה; של שמירה על שפיות ושליטה עצמית ואולי גם קצת תקווה. זה הגיוני בערך כמו לנסות לעמוד על רגל אחת בזמן רעידת אדמה - המוח צריך המון אנרגיה בשביל תפקוד סביר, אבל הגוף סחוט ומותש ונמצא בגירעון אנרגיה כרוני. את המעט שיש לו, הוא מנצל כדי לעבור עוד יום, על חשבון היכולת הקוגנטיבית, שהופכת לזניחה. זה רק גורם עוד יותר לתחושה של איבוד שליטה, בלבול וחוסר אונים; החורים הופכים לחורים שחורים של ממש, ששואבים לתוכם הרבה יותר מדי פרטים חשובים, זכרונות, תוכניות ופעולות. חלקים שלמים מעצמי הולכים לאיבוד, בתוך הפרעת קשב-עצב-וריכוז, מבהילה במימדיה.

אני מנסה לומר לעצמי שכמו שטפשת ההריון הסתיימה בשלב כלשהו, גם טפשת המלחמה תסתיים. וגם המלחמה. כנראה שיקח זמן להתאושש, לחזור לעצמי, והגזרה אולי לעולם לא תיראה אותו דבר, אבל משהו טוב יצא מזה; כי איכשהו, עם כל החורים, יש דברים שנשארים, כמעט כמו אינסטינקטים. הפרטים המדויקים עלולים להיעלם, אבל הרגש והמהות ישארו: גם אם שכחתי את הפגישה עם המחנכת, אני זוכרת את עצם הרצון להיות שם בשביל הילדים שלי; גם אם אני לא זוכרת איפה שמתי את הפלאפון, אני מודעת תמיד לצורך בתקשורת טובה; וגם אם בטעות הברזתי לכירופרקט, לא ויתרתי על השאיפה לחיים עם פחות כאבים ויותר יציבה (ויציבות). אלו דברים שיש בהם אותנטיות, עומק וחוזק, שאף לשכה ממשלתית, פעולה צבאית, או התנהלות פוליטית לא יוכלו למחוק ולהעלים.

אז כשהחורים השחורים מאיימים לשאוב את כולנו לתוך אפלה לא ידועה, אני יכולה להיאחז בשורשים הכי עמוקים שלי ובליבת ההוויה שלי - הידיעה שאני קיימת ושאני מרגישה, האמת הפנימית שלי שאותה אי אפשר לפברק ולהשכיח ממני, והערכים הבסיסיים שעליהם גדלתי. אה, וגם פחמימות, כי לפחות בטפשת הנוכחית אני יכולה לאכול כמה סושי שבא לי.