נפתח באמירה בנאלית: המציאות שלנו סוריאליסטית. יש בה חלקים שנראים לא רק כמו מדע בדיוני, אלא ממש חזרה בזמן: אנטישמיות, בידוד מדיני, מלחמה שפורצת בחג, מחלוקות פוליטיות משסעות; אירועים שונים בטווח 80 השנים האחרונות שמהדהדים את עצמם (למרות ש'אסור להשוות'), וגורמים לתחושה של רגרסיה. למעשה, זו לא רק תחושה, אלא מציאות בהרבה תחומים, החל מהכלכלה, דרך המינויים בשירות הציבורי, היכולת לא לאבד תקווה, והנכונות (שלי) לעשות דיאטה וספורט. או דיאטה. או ספורט.
החזרה להתנהגויות והתנהלויות פרימטיביות היא תגובה פסיכולוגית מוכרת במצבי משבר, ולכן היא מתרחשת גם בלי שנרגיש בכלל, משום שהיא כל כך מוכרת ואוטומטית. כמו שקורה עכשיו, כאשר לנגד עינינו ואפילו בהשתתפותנו, ישנה חזרה "טבעית" אל התפקידים המגדריים המסורתיים. מה לעשות, מלחמה היא עדיין אירוע ממוגדר: הלוחמים הם ברובם גברים, והם מייצגים את הרוח הקרבית, הכוחניות והאגרסיביות; כך גם ה"מומחים" למלחמה ולצבא באולפנים; ואפילו המילה "גבורה" נגזרת מהשורש "גבר". לעומתם, הנשים הן מי שמחכות לשובם, נאלצות לנהל את הכל בהיעדרם, ומרוכזות בעשייה היומיומית ובדרישה שיהיו מאופקות, סבלניות, אמפתיות ומכילות.
יכול להיות שאין לנו ברירה, או זכות בכלל להתלונן. אז מה אם כבר התרגלנו, בשנים השקטות (יחסית) האחרונות, שהגברים נוכחים ושותפים בבית? או שהדמויות הראויות להנהגה הן לא רק מפקדים/טייסים/לוחמים, אלא גם נשים שמוכשרות לנהל מערכה - עסקית או אחרת? כרגע יש יותר מדי כדורים באוויר, וכשאנחנו יודעות שלפחות אחד מהם יפול, אנחנו מעדיפות שהנפילה תהיה שלנו, ולא של דברים אחרים כמו הבית, או הילדים. אז אנחנו סופגות את הפגיעה בקריירה, את חוסר האפשרות להשקיע שעות, להגיע בזמן, שלא לדבר על להתקדם. והאחריות של נשים כמי שאחראיות למשק הבית מתקבעת, כי גם מי שמסתדרת, בדרך כלל נעזרת בנשים אחרות (אמא, אחות, שכנה, חברה). והנה, אנחנו בפתחו של עידן גנרלים חדש, שמקצר מאוד את המרחק בין פיקוד צבאי לבין תפקיד מנהיגותי במגזר הפרטי או הציבורי, ומאריך את הדרך לתפקיד כזה עבור נשים. אל תטעו לחשוב שזה נובע מכישורים: מספרית אין יותר גברים מוכשרים מאשר נשים, אלא רק יותר גברים שקיבלו יותר הזדמנויות מאשר נשים. זה כמו במשחק סולמות וחבלים, רק שכנשים קיבלנו רצף חבלים שמאיים לחנוק אותנו, או לפחות לכבול אותנו לבית. תראו את הסקרים הנוכחיים, לפיהם תקוותם של רבים תלויה בשני גנרלים (רמטכ"לים במיל'), שכישוריהם הפוליטיים לא הוכחו לאורך זמן, או בכלל.
לכך מתווספת העובדה שמלכתחילה, עוד לפני חרבות ברזל, היינו במצב גרוע. במאי 2023 דירג דו"ח ארגון ה-OECD את ישראל במקום האחרון מבין 179 המדינות החברות, מה שהפך אותנו למדינה בעלת פערי השיוויון המגדרי הגדולים ביותר - האפליה הגדולה ביותר - בין גברים לנשים. אפילו טורקיה(!!!) לפנינו. הנתון הזה נכון שבעתיים עכשיו, לאור היעדרותן של נשים משולחן קבלת ההחלטות. גם אופיה הכללי של הקואליציה תורם לכך, למרות שקידום נשים וזכויותיהן לא אמור להיות עניין פוליטי. הכל אולי נראה פוליטי, במסגרת מדיניות "הפרד ומשול" המשרתת את הפוליטיקאים עצמם, אבל מדובר במטרה שאמורה להיות משותפת, חוצת מפלגות, כזו שמהווה עשייה שאינה רק למען ציבור הבוחרים הספציפי - ה"בייס" - של אותה מפלגה, אלא למען ציבור הנשים בכללותו, בלי קשר למקומן על הקשת הפוליטית. אולי, אם כבר רגרסיה, שתהיה לתקופות שבהן יעל דיין (שהלכה לעולמה השבוע), כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, חברה בכל זאת ללימור לבנת מהליכוד, כדי להקים יחד את הוועדה לקידום מעמד האישה; וועדה שבחסותה פעלו ועדות משנה בראשות מרינה סולודקין (ישראל בעליה), נעמי חזן (מרצ), תמר גוז'נסקי (חד"ש), נעמי בלומנטל (הליכוד) ודליה איציק (העבודה) - כולן נשים שהבינו שהן לא חייבות להסכים בעניינים מדיניים כדי לפעול יחד למען קידום אחיותיהן.
אנחנו חייבות להבין זאת גם כעת. החדשות הטובות הן שאנחנו שותפות במלחמה הזו הרבה יותר מבכל מלחמה קודמת. כן, גם כלוחמות בתפקידים ובמקומות שבהן טרם היינו; אבל מעבר לפן המיליטריסטי (הגברי), הולכת ומתבהרת לכל גם גבורתן של נשים כמי שנמצאות מתחת לאלונקה ונושאות במלוא הנטל כשהן מחזיקות את העורף, את הפחד, ולצערנו גם את האובדן. זהו כוחנו כנשים. התחלנו להוכיח ולבסס אותו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשפטית, והגיע הזמן שלנו להחליף את הרגרסיה בקאמבק. על אף שנדחפנו אחורה, אנחנו יכולות לבנות סולמות, ואלטרנטיבה, מתוך ראיית התמונה הרחבה של כל המורכבות של החיים, של נשים ושל גברים. למרות העומס, למרות הייאוש, למרות הכאב, אסור לנו לעמוד במקום, ואסור לנו להמשיך לסגת, אפילו אם נראה שהגענו למבוי סתום; כפי שאמרה יעל דיין, שכבר הזכרתי כאן, וידעה משהו על לפלס לעצמך דרך וקיום נבדל ועצמאי, במיוחד לאור היותה 'הבת של' גנרל: "אני אף פעם לא מקבלת שהגעתי לקיר. התנועה הזו ש'אין מה לעשות' לא מקובלת עליי". נכון, היא אולי הייתה שנויה במחלוקת, אבל הי, לפחות לא בנאלית.
Comments