כבר ביום שלישי בערב לא יכולתי לשאת את זה יותר, וכיביתי את הטלוויזיה. תיסלם אולי לא יודעים כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה, אבל באולפנים, מסתבר, אי אפשר להפסיק לדבר עליו. המון מילים שלא אומרות כלום, טחינת מים שלא נגמרת, בין ה'כן' ל'לא', ובין לדעת ללא לדעת.
ההמתנה הזאת מייסרת, אם אפשר להשתמש במילה הזאת בלי להישמע מפונקת או מזלזלת ביסורים אחרים. בעידן הנוכחי, הכל כך זמין, מהיר, נגיש. אפשר, די בקלות, למצוא כל תשובה ולספק כל רצון. קשה עוד יותר להתמודד עם ההמתנה. יותר מזה, הכל כל כך גלוי וחשוף, מה שמצונזר בישראל נחשף בחו"ל, מה שאסור לשדר בטלויזיה, נשלח בטלגרם, אז איך יכול להיות שלא יודעים? לא יודעים! הרי גם מי שלא יודע, בדרך כלל משקר שהוא יודע. אז איך יכול להיות שיש מי שיודע ולא אומר?
זה לא שאני חסרת סבלנות. טוב, אני כן, אבל יש לי ניסיון מסוים בהמתנה, בכל מיני צורות וגדלים: שהמים ירתחו, שהטכנאי יגיע, שהטיסה תמריא, שהחבילה תימסר, שהמים בדוד יתחממו, ששני ה'וי' יהפכו לכחולים, שהאפידורל יעשה את שלו, שהפתיחה תהיה מלאה, שהטנטרום של הילד יעבור, שההופעה תתחיל, שהטלפון יצלצל, שהתשובה של הביופסיה תחזור. מאוד לא פשוט לחכות, אמרה לאה גולדברג. למרות שאפשר אולי לברוח מבשורה, דווקא אי אפשר לרדוף אחריה, על אף האיטיות הבלתי נסבלת של הזמן שלוקח לה להגיע. וככל שהבשורה קריטית יותר, כך היא הופכת כל דקה לעבה מאוד, עם ובלי קשר לאכילה רגשית. המחשבות והתכנונים הנערכים לתרחישים שונים ממלאים את הפער שיוצרים חוסר הוודאות וחוסר השליטה, והחרדה משגשגת. זה הטבע האנושי, שנוטה לחשוב קודם כל על התסריט הרע, מעין ניסיון להתכונן ולהתגונן.
רק שהפעם, זה גם ניסיון החיים הספציפי במדינת ישראל בשנה וחצי האחרונות: המציאות יכולה לעלות על כל דמיון, ולרדת לתהומות בלתי מוכרים. והפעם, מה שאני מחכה לו, לא נוגע רק לחיים הספציפיים שלי, אלא לחיים של כולנו; של חלקנו אפילו מילולית. 467 ימים של המתנה מורטת עצבים. 467 ימים שבהם משפחות שלמות תקועות בלימבו של חוסר ודאות. וכולנו איתן. ההשלכות האפשריות גדולות כל כך, שהמילה 'אימה' לא מכילה אותן, ואפילו התקווה עצמה מכאיבה. כל כך הרבה זמן המתנו, העמדנו פנים וניסינו להתנהג רגיל, אבל גם ליכולת ההדחקה שלנו יש גבול. הלכנו בכל כך הרבה מעגלים סביב הארץ המובטחת, שעכשיו, כשנדמה לנו שכבר אפשר ממש לראות אותה, אין מצב שלא יתנו לנו להיכנס אליה, ובכלל לא בטוח שנוכל לעמוד באכזבה.
אולי הדרך הכי טובה לנצל את הזמן הזוחל היא בתכנון תוכניות. מחשבות על העתיד, וליתר דיוק - איזה עתיד נרצה. כמו שיש מי שמבטיחה לעצמה, שאם התשובה של הביופסיה תהיה טובה, היא תתחיל לטפל בגוף שלה יותר טוב; או שאם הוא יתקבל לעבודה בשכר הגבוה יותר, הוא יתחיל לתרום למטרה נעלה. בשביל זה לא צריך לדעת אם תהיה עסקה, איך היא תצא לפועל, מתי, את מי היא תכלול, ובאיזה קצב. זה סוג של חשבון נפש, על מה שהביאנו עד הלום, ומה אנחנו מוכנות, או אפילו צריכות, לעשות, החל מעכשיו. מה איבדנו, ומה, אם בכלל, הרווחנו. ובעיקר - מה הפכנו להיות, ומה נרצה לעשות עם זה, בלי קשר למה שיקרה ומה שיהיה (או שלא יקרה או לא יהיה). במקום לרפרש כל הזמן את הפיד, נרענן קצת את המחשבה שלנו, כי לפחות לגבי השאלות האלו, יכולה להיות לנו שליטה על התשובה.
留言