בעוד חמישה ימים, ביום שלישי, תסתיים שנת 2024. נראה לי שאפשר להסכים שזאת לא הייתה שנה טובה במיוחד, וכל מה שהיה בה יכול היה להספיק גם לעשר שנים. מצד שני, יש בה דברים שהיו אמורים להסתיים תוך גג עשרה ימים.
ככה או ככה, כמו בראש השנה שלנו, הנקודה הזאת בזמן מנוצלת באופן שרירותי לרפלקציה תקופתית, סיכום והערכת מצב. אולי דווקא בגלל שזה לא 'ראש השנה האמיתי' שלנו, קל יותר להתבונן בדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, פחות אישית ורגשית, יותר גלובלית ואוניברסלית. הרבה דברים נבדקים בסיכומים מספריים, סוג של מדד כמותי שעוזר להעריך מה עשינו (או שלא) ולאן הגענו (או שלא).
חלקם מדכאים מאוד, כמו למשל מספר הנשים בכנסת בכלל ובקואליציה בפרט; מספר המנכ"ליות בחברות הגדולות בבורסה ובמשרדי הממשלה; ואם כבר - מספר משרדי הממשלה; מספר הנשים שנרצחו השנה; מספר הצעות החוק ויוזמות החקיקה שיפגעו בנשים; מספר האחוזים של פערי השכר בין נשים וגברים בישראל; מספר המקומות שבהם התדרדרנו בדירוג החינוך; מספר ימי הלחימה; מספר הקורבנות שנפלו, נהרגו, או נפגעו במהלכה; וכמובן - מספר החטופות והחטופים שעדיין, לעזאזל, שם.
רק כדי לא לייאש סופית אני בוחרת שלא לציין את הנתונים עצמם.
וכדי להחזיק איזשהי תקווה, חשוב לי לומר שלפעמים הכמות לא ממש מעידה על המהות, על המשמעות. אני למשל, קיבלתי דיווח מספוטיפיי שהאזנתי השנה שוב ושוב לשיר 'לקחת פסק זמן' של אריק איינשטיין ול'סימני דרך' של יהורם גאון. נראה לי שאפשר ללמוד על מה שעובר עלי מתוך המילים של השירים האלה - 'לא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג' ו'שובה הביתה בזמן הנכון' - לא פחות (ואולי יותר) מאשר מספר ההאזנות המדויק.
תחשבו על זה בהקשר קצת יותר רציני ופחות מלודי: נכנסנו השנה לממ"ד "רק" פעמיים בגלל תקיפה מאיראן, הרבה פחות מאשר מכל גזרה אחרת, אבל המשמעות והטראומה של הפעמיים האלה כנראה גדולה יותר מכל האחרות.
זאת בדיוק הסיבה שלמרות שהתמונה הגדולה נראית אולי די שחורה, ונקודות האור שבתוכה הן לא רבות, הן יכולות במהותן להפוך, ברוח חג החנוכה, מאור קטן לאור איתן.
כי השנה השתתפו בתקיפה באיראן 4 נווטות קרב, שהוכיחו שוב שאין תקרת זכוכית שנשים לא יכולות לנפץ. ועם אותה גישה עקרונית של פריצת גבולות, זכו נשים בארבע מתוך שבע המדליות הישראליות באולימפיאדת פריז.
ועדן גולן הגיעה למקום החמישי בתחרות האירוויזיון, כנגד כל הסיכויים וכל השונאים.
ובית המשפט גזר באופן תקדימי עונשי מאסר כבדים בגין עבירות מין, ושלח לכלא לעשרות שנים את המורשעים בפרשת האונס באילת.
וו-70% ממי שנבחרו לועידת מפלגת העבודה היו נשים, בזכות הפעילות של בונות אלטרנטיבה ועידוד ההתפקדות והמעורבות.
ויותר מ-800 נשים הצטרפו לקבוצה "מפגינות נוכחות בכנסת" שנועדה להחזיר את הכנסת לאזרחיות.
והתוכנית החינוכית של בונות להעלאת מודעות, פיתוח חשיבה ביקורתית ואקטביזם, קיבלה אישור תל"ן ונכנסה לבתי הספר של הילדות והילדים שלנו.
וקמו עשרה תאים סטודנטיאליים פעילים של בונות בקמפוסים ברחבי הארץ.
ונערכו 50 אירועים בבית של בונות במודיעין לקידום זכויות נשים ומנהיגות נשית.
והתקיימה הועידה הראשונה של "בונות את האלטרנטיבה".
ועינב צנגאוקר.
נכון, זה לא המון יחסית לכמות הבשורות הרעות. ובכל זאת, המהות היא של רוח נשית שמנשבת ומביאה איתה בשורה. בשורה של מעורבות והזדהות, שאומרת שגם נוכח פגיעות כמעט הרסניות בדברים בסיסיים, נשים ימצאו את הדרך לבנות מחדש, להשמיע את קולן למרות נסיונות ההשתקה. כל הרשימה הזאת וכל מעשי המחאה, קטנים כגדולים, מוכיחים שהנשים יצלחו את המשבר.
אז אולי אני סתם נאיבית, או לא רציונלית, אבל ההיסטוריה מלמדת שרגעי הרגרסיה הגדולים ביותר מובילים לזינוקים המשמעותיים ביותר קדימה. זו המטוטלת, ואם זה באמת ככה, אז לאור כל הרעות שבאו עלינו ב-2024, תחשבו איזה פוטנציאל חיובי עצום יש ל- 2025.
או כמו שמורן אומרת: רק התחלנו.
אלופה את
הילה של אור