אני חולה בבית עם קורונה. כל כך 2020 מצידי, אני יודעת. זה הכריח אותי לנוח, זאת אומרת הפיל אותי למצב שבו אני שוכבת, כי זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות.
רק אתמול, כשבמקום לעמוד עם דגל בצד הדרך האחרונה של שירי, כפיר ואריאל ביבס, צפיתי בכל זה בטלויזיה, הבנתי שלפעמים מרוב עשיה אני לא רואה. יש יותר מדי דברים לטפל בהם, שאני לא זוכרת את כולם כל הזמן. כל אישה עסוקה ומרובת משימות מכירה את זה: הטירוף של קצב החיים מטשטש את הטירוף של תוכנם.
הדחף הזה להמשיך הלאה, להסתגל, זה שמנרמל כל כך הרבה דברים, לא פועל מכוח ההתמדה וההרגל (אינרציה - החוק הראשון של ניוטון), אלא דווקא מכוח התאוצה - התנועה המתגברת שאינה עוצרת (החוק השני).
כמו בנסיעה ברכב, ככל שהמהירות תגבר, העין תתקשה להתמקד בפרט אחד. תוך שניה הוא נמרח ונשאר מאחור.
אבל אלוהימה נמצאת דווקא בפרטים, והעצירה הכפויה גרמה לי לראות אותם, לפחות חלקית. ובהיותי אני, עשיתי כמו חולה טובה רשימה של חולות רעות: כל הדברים שנראים נורמליים כחלק מהחיים במדינת ישראל, אבל לעולם לא יהיו כאלה במדינות נורמליות.
זה נעשה ממש בשלוף, בלי שום תחקיר אינטרנטי ובהתבסס רק על חיינו בזמן האחרון. הכל דברים שאני יודעת ומכירה, ואפילו מוחה על חלק מהם, תוך שאני עדיין ממשיכה לרוץ, כמו עכברה מסוממת אחרי הזנב של עצמה, בלי שנשאר לי ראש לכלום.
ולא רק לי, כי כשמסתכלים על זה, זה די מדהים איך פעם כל אחד מהסעיפים כאן היה מזעזע אותנו עד היסוד, מרגיש כמו מהלומה אמיתית שהייתה מטלטלת אותנו לצאת מהבית, אבל עכשיו המצבור שלהם הקהה אותנו. עד כדי כך שאנחנו מקדישים לכל אחד תשומת לב זהה לזו של עקיצת יתוש - זה אמנם מציק, מגרד, אבל זה עובר לנו תוך כמה ימים, בטח כשיש עקיצות חדשות, מגרדות יותר.
כמו למשל:
בבוקר הולכים כרגיל לבית הספר, גם אם קמנו באמצע הלילה ורצנו לממ"ד /מקלט.
בתחילת הצגה, עוד לפני הבקשה לכבות טלפונים, יש הנחיה מה לעשות במקרה של אזעקה.
כשאופנוע מאיץ, גם במרחק, הצליל גורם ללחץ מחריד והנשימה נעתקת לשניה.
במדינה התחולל האסון הנוראי ביותר בתולדותיה, ונבחרי ציבור שכיהנו במהלכו, עדיין ממשיכים לכהן.
5א. רובם אפילו לא טרחו להגיע לבקר בישובים שנפגעו.
5ב. או לדבר עם המשפחות של מי שנפלו ו/או נחטפו.
5ג. או להשתתף בלוויות של החללים, ו/או לנחם במהלך השבעה.
508 ימים עברו מאז אותו אסון וטרם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית.
6א. יש מי שאומרים לגבי ועדה כזאת "אם תוקם" ולא "כשתוקם".
נבחרי ציבור נאשמים בפלילים ונשארים בתפקידם.
הרשויות המחוקקת והמבצעת שהן פוליטיות לחלוטין, נלחמות ומפוררות את הרשות השופטת, רק כי היא לא.
תחולתם של חוקים מסוימים נקבעת לפי שיוך מגזרי.
אירועים במרחב הציבורי מתקיימים בהפרדה מגדרית.
המדינה במשבר כלכלי ואין כסף לכלום, חוץ מאשר לשוחד הקואליציוני. אה, ולנסיעות של חברי הקואליציה לחו"ל.
11א. אין כסף גם לניצולי שואה, לניצולי הטבח, לשיקום ישובים, לחינוך, לרווחה ולכל מה שקשור לחיים.
11ב. ודרך אגב, מחיר הקוטג' מסתובב סביב 6 ש"ח (מלמעלה או מלמטה, תלוי איפה קונים אותו)
ילדים מתבגרים משתוקקים לרגע שבו יוכלו להתגייס ולהילחם. בקיצור, מתים למות.
אדם מבוגר מתחפש לבטמן לא לכבוד פורים ולא בשביל הצחוק, אלא לכבוד פעוט שמת, בשביל הכבוד והבכי.
מה יהיו הסעיפים הבאים? ומתי יגיע הסעיף שיעלה לכולנו? זה שינבע סוף סוף מהחוק השלישי של ניוטון: תגובה, הכוח שמפעיל עוצמה שווה, אך מנוגדת בכיוונה, לכל מה שמופעל עלינו. כלפינו.
מה שהרשימה הזאת מבהירה זה שבסופו של דבר, החיים שלנו הם לא ניסוי בפיזיקה תיאורטית. ואולי הגיע הזמן לעבור למשהו מעשי יותר; אולי, כמו שהקורונה השביתה אותי, הגיע הזמן לחשוב על השבתות אחרות, כדי שעוד א.נשים יתחילו לראות. אם יש משהו שכבר למדנו, זה שבתוך כל אחת ואחד מאיתנו יכול.ה להיות גיבור.ת. על.
הילה המצויינת! כל שבוע אני נהנית לקרוא אותך! תמשיכי!
הילה, את כותבת כל כך יפה! איזו נהדרת את.
הילונת, קוראת אותך בשקיקה. לא יכולת לתאר את המציאות שלנו כאן בדרך טובה מזו... הלוואי הלוואי הלוואי ונצליח למצוא את האור מחדש ולייצר כאן חיים טובים יותר, ראויים יותר, בטוחים יותר....
מיכל (חיפה)