נדמה לי שמישהו נתן סטרואידים למציאות הממילא מטורפת שלנו, ולהלך הרוח של כמה מהמתיימרים להנהיג את המדינה. כמו במשחק אסטרטגיה שיצא משליטה, הסיכונים מתעצמים והטקטיקה היחידה שאולי עוד קיימת היא לזרוק ספינים קצרי טווח שיקנו עוד רגע של שליטה ויום נוסף של השירדות.
מרוב שהורגלנו למניפולציות, שקרים, והסחות דעת, יש עדיין מי שמנסה למצוא את ההגיון שהתעוות או נעלם, ולהכניס סדר בתוך הכאוס, אולי כדי לנסות לנבא תוצאות. הכל הופך להיות קשור, תלוי, יחסי.
הבעיה (לא היחידה) היא שהנטיה האנושית הטבעית היא לחפש הגיון לאחור, במין הנדוס אחורה (reverse engineering) - למצוא את הכוונה שאנחנו מניחים שהייתה מאחורי התוצאה. זה עוזר לתחושת השליטה שלנו, כאילו אם נבין למה משהו קרה, נוכל לשחזר אותו או למנוע אותו, וכך להימנע גם מתחושת אשמה. הרי מי מאיתנו לא עשתה טעויות, לרוב מביכות, "בלי כוונה"? (ב-כ' לא דגושה).
כמו שכל אמא יודעת, זה כבר מכניס אותנו לתחום מעורפל לחלוטין, לא לגמרי אובייקטיבי, שיורד לנבכי הנפש ומתעסק ברמת המוּדעוּת גם לטיב המעשה (משמעותו) וגם להשלכות הצפויות ממנו. הבן שלי לדוגמה, לא היה מודע לזה שלשחק בצעצוע מעופף ליד הטלוויזיה יכול להיגמר בניתוץ המסך שלה. מאוחר יותר בחיים הוא גם לא חיבר בין זה שהוא יוצא מהבית ולוקח את המפתח שלי, לבין זה שאני נתקעת בתוך הבית. מה לעשות, יש דברים שלומדים בדרך הקשה - לפחות הקשה לאמא.
העניין זה של המודעות - "היסוד הנפשי" במשפט הפלילי - הוא אולי זה שמתעסקים בו הכי בחיים, שבהם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
רק שלפעמים אין. פשוט אין, שום סוג של כוונה. אין תוכנית גאונית, אלא תנועה עיוורת משבר למשבר, כאוס כללי שבו אנחנו מחפשים בדיעבד הגיון שבכלל לא קיים.
כזה הוא המצב הנוכחי. ולכן כרגע בכלל לא משנה מה הייתה הכוונה. מה זה משנה אם ראש השב"כ מועמד לפיטורים כדי להסיח את הדעת מתקציב הביזה או כדי להחזיר לממשלה את בן גביר? למה אכפת לנו אם המניע לחזרה ללחימה הוא דחיית האפשרות לקיום בחירות או דחייה נוספת במשפט? הכוונה הופכת לשולית וחסרת משמעות במקומות שבהם הכוח הוא עצום והתוצאות גורליות.
מי שאוחז בהגה של המדינה לא יכול להתנהג כמו ילד בן שנתיים בטנטרום של פינוק ולהיתלות אחר כך ב"לא התכוונתי", או "לא ידעתי שזה מה שיקרה", או "אבל מה כבר עשיתי?". יחסי הכוחות הם הפוכים, ולא רק בגלל הפערים בידע ובאפשרות התגובה. לא מדובר כאן בפעוטות עם איזשהו אלמנט חמוד או תמים, אלא בנבחרי ציבור, בעלי הכוח "להחליט עלינו" - מיליוני אזרחיות ואזרחים. הם אלו שאמורים להיות המבוגרים האחראים, אחריות שצריכה להיות, בשפה משפטית, "אחריות קפידה". זאת אחריות שדורשת מהם להתנהל בזהירות יתרה, ושבה עצם עשיית המעשה, עם או בלי כוונה לתוצאות שלו, היא העבירה. בניגוד למה שחלקם אולי יטענו, המעשים שלהם הם לא בגדר תפילות ובטח שלא מצוות, שנדרש לעשותן עם כוונה. מדובר בדברים הרבה יותר ארציים, שלא לומר מסואבים.
כך למשל, עצם מימון החמאס, גם לולא התרחש השבעה באוקטובר; או עצם הפקרת החטופים, גם לולא מתו חלקם בשבי; עצם הפגיעה בשומרי הסף, גם בלי שזה יגרום לפגיעה אנושה בדמוקרטיה. לא משנה מה היו ההצהרות לפני, אחרי ותוך כדי, לא משנה מה היו ההקשר, הנסיבות, או מזג האוויר. משנה רק המעשה עצמו. התוצאה שהוא גרם פשוט מאחדת את האחריות והאשמה באופן שלא ניתן למחילה ולסליחה.
כל המעשים של בעלי השררה שהביאו אותנו עד הלום, גם אם הם לא כוונו ליצירת דיקטטורה, מהווים עבירה. עצם העובדה שאותם "מנהיגים" לא עשו כל מה שהם יכולים כדי למנוע את החלשת החברה, הכלכלה, הבטחון, החינוך - מהווה עבירה, כמו גם העובדה שהם לא עשו כל מה שניתן לעשות אנושית כדי להציל את החטופים - מהווה עבירה.
עכשיו, כשברור שאין באמת מבוגר אחראי, יש אחריות לכל אחת ואחד מאיתנו, וגם היא כזו שתימדד במעשים בשטח ולא בכוונות. בניגוד אליהם, אסור לנו לוותר עליה. למרות שלא אנחנו יצרנו את התוהו ובוהו, ואת החושך על פני התהום שאנחנו בתוכה, רק אנחנו נוכל לסלול את הדרך החוצה ממנה, לא בכוונות טובות אלא במעשים - אקטיביים, ממשיים, פיזיים - שחייבים לקרות ולהיות טובים.
Comentários