ההפליה האחרונה

לפני 51 שנים, במהלך מלחמת יום כיפור, ישב חיים חפר על דיונה באזור הקרבות בסיני. הוא חשב על הבת שלו שהייתה אז בת שש, וכתב לה שיר מתוך התחושות הקשות של הימים ההם, שהיה מעין תפילה לעתידה שלה ולעתיד המדינה. הוא הבטיח לה, לילדה שלו הקטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

בתור מי שגדלה עם השיר הזה, לפעמים גם כשיר ערש, ישבתי בעצמי, 45 שנים מאוחר יותר, במהלך התנופה העולמית של תנועת "MeToo",  וכתבתי פרפרזה עליו לבת שלי, שהייתה אז בת חמש. התפעמתי מהנאום של אופרה וינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב, ומהתקווה שעלתה בו לעתידן של ילדות ושל כלל המין הנשי. ייחלתי, למענה ולמעני, שאף אחת לא תצטרך עוד להגיד "גם אני".

בשני המקרים התקווה נכזבה. על אף שמדובר בשתי נקודות זמן רחוקות ושונות כל כך, מלחמה ומאבק שונים לחלוטין במהותם ובצורתם, אני רואה את ההשקה ביניהם דווקא עכשיו. באופן אקראי יהיה ביניהם אפילו איחוד בלתי-פורמלי מחר, כאשר באותו תאריך יחולו גם יום הכיפורים וגם יום הילדה הבינלאומי. שניהם ימים מוכרים באופן בינלאומי, כל אחד בהקשרו שלו; לשניהם יש - או צריכה להיות - קדושה מסוימת, גם אם לא זהה; ושניהם מקבלים השנה במדינת ישראל היבט מיוחד.

כי השנה לא מדובר רק בהסתנכרנות של התאריכים. השנה ישנו איחוד מוחשי וכואב, בין המשמעויות שלהם, שמתחברות יחד, למילה אחת: התצפיתניות. 

התצפיתניות הן הנערות שהושתקו לפני השבעה באוקטובר, בעקבות הפליה מגדרית. אותה הפליה מגדרית שהפכה אותן, כפי שהיא הופכת נערות וילדות ברחבי העולם, להרבה יותר פגיעות. היא זו שהביאה לכך שהן קיבלו יחס מתנשא, מזלזל ונתפסו כבלתי-שוות בתוך מערכת צבאית-גברית, ולכך שהן חשופות, גם כעת, למצוקות הנובעות מהיותן נשים צעירות. זו אינה תולדה של פתולוגיה אישיותית, אלא תוצר של המבנה החברתי המגדרי, המעמדי והאתני. בשל כך, בין היתר, נקבע היום הזה - יום הילדה הבינלאומי, שנועד לעורר מודעות ולהדגיש את חשיבות העצמת הנערות, הקשבה להן ושמירה על זכויות האדם שלהן.

התצפיתניות הן גם החיילות ששילמו בחייהן ובגופן עבור חטא היוהרה של מנהיגי הצבא והמדינה - גברים כולם, שהיקף מחדליהם טרם התברר. אחד מהם הוא ההתעלמות מהחיילות המוכשרות והחדות האלו ומהתראותיהן. כבר עכשיו ברור שמחדלים אלו הובילו אותנו למלחמה הנוכחית, שבה מהדהדים בעוצמה גם מחדלי המלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, שהיא חלק בלתי נפרד מהיום הזה.

והתצפיתניות הן מי שעדיין מופקרות, כבר 380 ימים נוראים באמת, בשבי החמאס. איתן יש עוד חטופות וחטופים נוספים, באימה יומיומית, מבלי שתפילה ותשובה יסייעו להן, משום שהן תלויות באנשים בשר ודם. חלק מהם הם אנשים שכנראה לא באמת מתעמקים בעוונות ובניסיון לכפר עליהם, על אף שהם לכאורה מפגינים יראת כבוד וחרדת קודש מפני בית דין של מעלה הדן בגורל כל איש ואישה ביום הזה. 

בכל המובנים של היום הזה, התצפיתניות הן מי שעבורן ההבטחות אכן לא קוימו והתקוות לחלוטין נכזבו. כמו הילדים של חורף 73', כמו נוער הנרות, ובעצם כמו כולנו. ברוח היום, בקשת הסליחה צריכה להיות משולשת: על כך שזו לא הייתה המלחמה האחרונה, על כך שהעולם בכלל ומדינת ישראל בפרט עדיין שוביניסטיים ויש בהם דיכוי, אלימות מגדרית ואי שיוויון, ועל כך שההפקרה לגורל עדיין נמשכת בידי מי שאשם. 

עבור התצפיתניות ועבור כולנו, אני מעזה לשכתב שוב את השיר ההוא, כדי שיתאים גם ליום הזה על כל מובניו, ולתקופה הזאת, בתפילה ובתקווה שתהיה חתימה טובה, גם על עסקה להחזרתן.

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.

בשם כל הטנקיסטיות ופניהן המאירות,

ששעטו להילחם בגבורה ללא פשרות,

בשם המפקדות שהובילו חיילים,

והצליחו להתגבר על כל המכשולים 

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.

בשם הטייסות שעברו את כל הגבולות,

ופתחו דרך לנשים בכל החילות,

בשם החיילות בכל מקום ובכל תפקיד

שמייצרות גם עבורך את העתיד

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.

בשם כל הנשים בעורף וגבורתן החרישית,

 שבלעדיה לא הייתה מתקיימת החזית,

בשם האמהות שמחזיקות הכל לבד,

ונאלצות לשלם על זה מחיר נכבד,

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.

בשם חובשות ורופאות המצילות חיים בקרב,

ולא מוותרות או נרתעות בשום מצב,

בשם כל מי שחוששת מדפיקה בדלת,

ובכל זאת איכשהו בשגרה מתנהלת,

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.

בשם התצפיתניות שהזהירו והושתקו,

ועד נשימתן האחרונה לא ויתרו,

בשם החטופות באימה הנוראה,

שחייבות לשוב הביתה חזרה,

אני רוצה להבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 

שזאת תהיה ההפליה האחרונה.