בשנת 1984 הייתי בת חמש. מן הסתם לא הייתי מודעת יותר מדי למציאות, אבל גם עכשיו כשבדקתי את האירועים המרכזיים של אותה שנה, שום דבר בהם לא הזכיר את הדיסטופיה שג'ורג' אורוול ניבא שתתקיים אז. הדבר הכי משמעותי שקרה אז במדינת ישראל היה ששמעון פרס הציג את ממשלת האחדות הלאומית (הממשלה העשרים ואחת), והתחיל לכהן כראש הממשלה.
זה לקח עוד 40 שנה, 16 ממשלות ו-14 מערכות בחירות, אבל הנה, למרות שלא שלא הלכנו כל הזמן במדבר, התקרבנו מאוד לישות המובטחת שמתוארת בספר. המציאות שלנו כבר כוללת חלק מהכלים של המשטר הדכאני שבספר: שליטה בתודעה באמצעות תקשורת מגויסת והשתקת קולות מתנגדים ('משטרת המחשבות'); שימוש במונחים שטוחים שהופכים את השפה המדוברת למכשיר פוליטי המונע חשיבה מורכבת, כמו למשל סמולנים, בוגדים, משילות ('שיחדש'); וטיפוח השנאה וזריעת פחד ופילוג על מנת לייצר תחושת איום מתמיד שתצדיק צעדים קיצוניים ('מלחמה היא שלום'). אורוול אמנם ביקש להזהיר מפני הסכנות שבקומוניזם, אבל מסתבר שגם קפיטליסטים אנטי-קומוניסטים יכולים להגשים את חזון האימים שלו.
לא התכוונתי לדכא. כולנו כבר מספיק בתוך תחושות של דיכאון וייאוש, אחרי שנתיים של אירועים מתגלגלים, שכל אחד מהם דוחק את קודמו וגורם לו להיראות שולי ורחוק, כאילו כבר חלק מההיסטוריה. בכלל, כל מה שקרה ב- 40 השנה היה יכול להימתח בקלות על פני 400 - אבל זו בדיוק הנקודה שממנה אפשר לשאוב תקווה. כולנו חלק מדור שהוכיח יכולות תושיה והסתגלות לכל שינוי במהירות מרשימה.
אני למשל, בת 45 (בדיוק היום), טכנופובית מוצהרת ועדיין יודעת לשחק "פקמן" גם בקומודור 64 וגם באייפון 15, זוכרת איך זה להמתין שנתיים לטלפון למרות שאני מתוסכלת מהאינטרנט ה'איטי' שמגיע במהירות של 1G לשנייה, ומדקלמת דיאלוגים וטקסטים מתוכניות שראינו בערוץ היחיד שהיה בטלוויזיה, אפילו שאני לא מצליחה לבחור על איזה סדרה לעשות בינג' ובאיזה משירותי הסטרימינג שיש לנו.
גם הגלובליזציה עשתה את שלה, ואין ממש התרגשות מחבילות שמגיעות פעמיים בחודש מאליאקספרס, בטח לא כמו זו שהייתה מחבילה מהדודה באמריקה. לטוס לביקור אצל אותה דודה היה בגדר פנטזיה רחוקה, ומי בכלל חשבה שטיסות לכל מקום יהיה משהו שאפשר לעשות (תיאורטית) כמעט באותה קלות, תדירות ואפילו צפיפות פיזית של נסיעה באוטובוס.
אבל אולי השינוי המשמעותי ביותר הוא בתפיסת הזהוּת. אני בת להורים שחיו את האתוס הקולקטיבי של בניית המדינה והרצון רק לתרום לה, ואני מגדלת ילדים שחיים בעולם אינדיבידואליסטי של סיפוק מיידי. אני תערובת של מרוקאית עם אוסטרי-קווקזי, שנשואה לרומני-הונגרי, וחברה הכי טובה שהתמזגה ממוצא כורדי, פרסי, עיראקי וליטאי. בסוף כולנו הכי ישראלים שיש, וכל השוני הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו שהצליחו להתחבר עד לנקודה שבה זה בכלל לא רלוונטי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאפילו אם אני באמת לא יודעת מה לעשות, ואיך, או לאן, להמשיך מכאן, יהיה בסדר. אפשר ללכת רק קדימה, והאנושות תמיד שואפת לטוב ותמיד מתפתחת ומשתפרת. נכון, זו אמירה שטחית וסתמית, אבל גם לבקר את האמירה הזאת כך רק מראה שהחשיבה עוד עובדת ומטילה ספק.
אולי זה מה שאורוול באמת ניסה להגיד - שהכוח שלנו הוא לא בהתנגדות למציאות המשתנה, אלא ביכולת להסתכל עליה בעיניים פקוחות, לחשוב, להטיל ספק, ובעיקר להמשיך להתפתח איתה. גם אם היא מזכירה לפעמים את אותה דיסטופיה, אנחנו, בניגוד לווינסטון סמית' (גיבור הספר) לא לבד במאבק. יש לנו את הניסיון של העבר, את היכולת להסתגל להווה, ואת התקווה לעתיד. ואולי זה בדיוק מה שהופך אותנו לדור שיכול לא רק לשרוד את השינויים, אלא גם לעצב אותם, כי בסופו של דבר, השאלה היא לא אם אנחנו חיים ב-1984 או ב-2024, אלא מה אנחנו בוחרים לעשות עם הזמן שניתן לנו.
הילת הסבירות נשמעת כמו מישהי שהחליטה להיות וריאציה של גנץ. נקווה שאני טועה