נדמה לנו שהכל כבר ידוע בנוגע לתצפיתניות.
הכל כבר נכתב עליהן. על החשיבות של תפקידן, על היכולות הגבוהות שלהן, על ההתעלמות מהן, על הפקרתן ביותר מדי מובנים, ועל האחריות והגבורה העצומות שהפגינו. חזרתן המרגשת של לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ונעמה לוי, אחרי 477 ימים בשבי החמאס, וממש בקרוב גם של אגם ברגר, מבססת את הגעתן של כל התצפיתניות אל מרכז התודעה הלאומית.
אבל הדרך שבה הן הגיעו לשם רחוקה מלהיות טבעית או רצויה. הן כלל לא ביקשו להיות במרכז, אלא נזרקו אליו כתוצאה מחטיפתן, מהסבל שעברו ומהאכזריות שספגו. לולא אלו, הן היו נשארות - כמו נשים רבות במצבים רבים - רואות ואינן נראות. עושות את העבודה החיונית, בלי שאיש יידע את שמן, שקופות ומובנות מאליהן, על אף תפקידן הקריטי. תפנית הגורל (שלא לומר, מחדלי ההנהגה) הפכה אותן מצופות לנצפות, מכלי מודיעיני לסובייקטים אנושיים עם סיפור מלא.
זה הרבה יותר מסתם שינוי טכני; זה שינוי שנוגע בעומק הזהות. בפראפרזה על השאלה הפילוסופית על הצליל שמשמיע (או שלא) העץ שנופל ביער כשאין מי שישמע, אפשר לתהות גם על האופן שבו נראית (או שלא) אישה שעושה כשאין מי שיראה. האמת היא, שבהקשר הזה לא מדובר בדיון פילוסופי תיאורטי. זה עניין של מציאות ועובדות קיימות לאורך ההיסטוריה - מעדה לאבלייס, מתכנתת המחשבים הראשונה שנשכחה מדפי ההיסטוריה במשך עשורים ארוכים, ועד רוזלינד פרנקלין, שתרומתה לגילוי ה-DNA כמעט הועלמה במתכוון.
ולכן סיפורן של התצפיתניות במובן הזה, הוא פשוט הקצנה של הסיפור של כל אישה. אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נמצאת איתו שם כל אישה. היא זו ששמה לב לאותם פרטים ובו זמנית רואה את התמונה כולה. היא זו שמתבוננת לעומק, מבינה, מזהה ראשונה בעיות. היא זו שדואגת, שמפגינה אחריות, שמנסה להשמיע קול. ואולי בעצם, זה הסיפור של החברה שלנו - חברה שמתקשה לראות את הנשים שמחזיקות אותה ולהכיר בערכן.
בתוך מסע השחרור המתמשך ומורט העצבים של החטופות והחטופים, שבו כל שלב מלווה במשא ומתן מורכב ובהחלטות קשות, חזרתן של התצפיתניות יכולה להיות תחילתו של תיקון. לא רק בגלל תפקידן המקצועי וההכרה הספציפית הנדרשת בו, והיותן מודל לדיוק ואחריות שראוי ללמוד ממנו (כן, מנהיגי המדינה, אני מסתכלת עליכם).
היא יכולה להוביל לתיקון, דרך הפניית המבט אל כל מי שתמיד הייתה אמונה על לראות את האחר ולא זכתה להיראות בעצמה; אל מי שתפקידה הוא קריטי אך היא עצמה בלתי נראית; אל מי שקולה חשוב אך מושתק. ההבנה שהקרבה אל הלב אינה צריכה להיות מושפעת מהמרחק מהעין, חייבת לחלחל הרבה מעבר לשורות הצבא.
נכון, הנראוּת של התצפיתניות בכלל ושל נעמה, קרינה, דניאלה ולירי בפרט, לא הייתה בחירה שלהן. היא הוענקה להן דרך הטראומה הקולקטיבית והאישית, זו שנכפתה עליהן באכזריות של אובדן החירות. אבל דווקא מתוך חוסר הבחירה הזאת יכולה להגיע העוצמה של הסיפור שלהן, לא כגיבורות, אלא כבנות אדם; החשיפה הכפויה הזו מגלה עומק חדש של משמעות, כבוד וערך אנושי. מעבר לחשיבות של לראות אותן, מדובר גם על זכותן להיראות באמת, שהיא יותר מאשר להופיע בכותרות. היא הזכות הבסיסית להיות מוכרת בערך שלך, בתרומה שלך, בקול הייחודי שלך, אם ואיך שתבחרי להשמיע אותו.
התצפיתניות נאלצו לשלם מחיר בלתי נתפס על זכות שצריכה להיות מובטחת לכל אישה באשר היא, בטווח שבין אנונימיות מוחלטת לנראוּת טוטאלית, כי האמת נמצאת בסיפור המלא, המסופר בקול האישי, מעבר לתווית הגלויה לעין או מופצת ברשתות.
בסופו של יום, כולנו - ולא רק נשים - זקוקות להיראות. לא כאובייקטים לצפייה או לצריכה, ובוודאי לא בהקשרים פוגעניים שמפרים את האוטונומיה והפרטיות שלנו, אלא כסובייקטים מלאים. אנחנו זקוקות להיות מובנות, מוערכות, נשמעות, ולקבל הכרה, נוכחות ומקום. להיראות פירושו שרואים את המהות המלאה של האדם - הכישורים, היכולות, התרומה והקול הייחודי.
האתגר האמיתי הוא לראות כל אחת, לא מתוך יצר של מציצנות ושיפוטיות, ולא ברגעי משבר וטראומה בלבד, אלא בכבוד, חמלה והערכה, בכל יום, בכל תפקיד, בכל מרחב.
בעצם, זה פשוט לרצות לראות אותה. רק אל תבלבלו את זה עם לראות לה.
Commentaires