אחד מקורסי החובה של שנה א' בלימודי משפטים עוסק, לכל אורך השנה, בגישות פילוסופיות למשפט. הכוונה לשאלות כמו באיזה נושאים צריך לחוקק חוקים, במה אין צורך להתערב, עד כמה צריכה/יכולה המדינה להתערב באוטונומיה של הפרט, ומאילו שיקולים אפשר אפילו לכפות עליו פעולות מסוימות.
הסיבה שבמשך שנה שלמה מתעסקים בזה מי שאמורים בהמשך עתידם המקצועי לכופף לפעמים את האמת, היא כדי להכניס להם טוב-טוב לראש את ההבחנה בין חוק לבין צדק, בין פשע לבין "סתם" חוסר מוסר, לפני שהם יתקלו במציאות הכואבת שבה אין חפיפה בין הדברים. סוג של לרכך את האכזבה.
אבל במדינת ישראל של 2025, ההבחנה בין הדברים האלה הפכה לקיצונית, מין פונקציה חד חד ערכית שבה כל מה שלא נאסר בחוק - מותר. כאילו כולנו ילדים בני שנתיים שבלי נזיפה ועונש מהגננת, לא נדע איך להתנהג אחד לשני. כן, זה חוקי שגבר בן 40 יקיים יחסי מין עם ילדה בת 17. כמו שזה חוקי לצעוק על משפחות שכולות. זה אפילו חוקי לטרפד עסקת חטופים. גם זה שאישיות ציבורית בכירה לעולם לא תשלם על הארוחה שלה יכול להיות חוקי.
משפטית, כל עוד מעשיו של אדם אינם פוגעים בחיים, בגוף או ברכוש של האחר - די מותר לו לעשות אותם. קל להתבלבל בין השניים, כי זה הרבה יותר פשוט (ופשטני) לאחד ביניהם. למי יש כוח לכל המורכבויות הפילוסופיות האלה. במיוחד שכמו יתר העולם, גם אצלנו, הבסיס הראשוני לחוק היה הדת, שפעם הכתיבה גם מהו המוסר. ככל שהדת איבדה אחיזה, המוסר הפך לנתון לפרשנות. קוראים להתעסקות בזה אתיקה נורמטיבית, אבל גם ככה אכלתי לכן את הראש.
רק שעכשיו חזרה לחיינו פרשת אייל גולן. אמן נערץ, יקיר הציבור (או חלקו), שביצע מעשים שהלכו בתפר העדין שבין חוקי ולא חוקי. מעשים שבכל מקרה היו בלתי מוסריים, פוגעניים, מנצלים. ואנחנו, הציבור, נדרשות להכריע: האם זה שמישהו לא הואשם בפלילים, מחוסר ראיות (להבדיל מחוסר אשמה), הופך את התנהגותו למקובלת? האם חוסר האשמה המשפטית מייתר את האחריות המוסרית?
הפרשה הזאת חושפת את הפער במלוא עוצמתו. לא סתם מתנהל בדיוק עכשיו קמפיין ציבורי של בונות אלטרנטיבה נגד הסתדרות המורים, ארגון המורים וקרנות השוטרים. הארגונים האלה בחרו לסבסד את הכרטיסים להופעות של אייל גולן. כן, אותם גופים שאמורים לחנך את ילדינו ולשמור עליהם. אותם אנשים שנשבעו לשמור על הביטחון שלנו ולטפח את הערכים החינוכיים הבסיסיים, כעת מעניקים במה מוזלת לאדם שהמעשים המיוחסים לו הם בדיוק מה שהם אמורים למנוע. האם לא מדובר במסר סותר? אמנם במבחן המשפטי אין הרשעה, אבל במבחן הערכי - האם באמת כך נראה חינוך לערכים?
וזה בדיוק ההבדל בין אחריות לבין אשמה. רק שלהבדיל מהאזרחית הפשוטה, היומרה להיות דמות ציבורית כורכת בתוכה את שני הדברים יחד. מי שעומד על במה, מי שמוכר דיסקים (כן, אני זקנה), מי שהפך לאייקון תרבותי – נושא באחריות מיוחדת. אחריות שלא מסתכמת בפסק דין. ובוודאי שגופים ציבוריים כמו ארגון המורים או קרנות השוטרים נושאים באחריות כפולה ומכופלת - לא רק למעשיהם אלא גם לערכים שהם משדרים.
הסיפור של אייל גולן מכריח אותנו להתמודד עם השאלה: מה קורה כשכל מה שיש לנו נגד אדם הוא עדויות? מה קורה כשהעדויות חזקות אבל לא מספיקות להרשעה? מה אנחנו עושות כשהערכים שלנו מתנגשים בערכים של אחרים, כשהערצה מתחרה עם צדק?
אי אפשר להתחיל לאסור על כל דבר, כי זה דווקא יעודד אי ציות וזילות של החוק. כמו עם ילדים - צריך לדעת לבחור את הקרבות. אבל זה לא אומר שאי אפשר לחנך גם בדרכים אחרות.
המאפיה בארה"ב התפתחה דווקא בגלל שהחוק אסר על שתיית אלכוהול. החוק לא יכול לדייק ולהגדיר את כל מה שאסור, וגם לא צריך. יש, או אמורים להיות, כמה ערכים בסיסיים ברורים. יש מי שניסה להעלים אותם כי זה פחות מתאים לו, אבל חוקי לא בהכרח הופך את זה למוסרי, או ראוי ובטח לא למקובל. הכשר עדיין יסריח, גם אם תשפכו עליו המון בושם או הנחות, ואני די בטוחה שקשה ליהנות מהופעה כשיד אחת עסוקה בלסתום את האף.
זה בדיוק הלקח מפרשת גולן: השיח הציבורי, הביקורת החברתית והאחריות האישית שלנו לא מסתיימים במקום שבו מסתיים החוק. לפעמים דווקא שם הם מתחילים. כשאנחנו מחליטות למי לתת במה, במי לתמוך, את מי להעריץ – אנחנו מצביעות על מה קביל בעינינו גם אם אינו פלילי. אנחנו מגדירות מחדש את הגבולות המוסריים של החברה.
בכלכלה חופשית, הכוח הצרכני הוא אחד הכלים החזקים ביותר להשפעה. בהקשר של מוצר כלשהו, הוא יכול לבטא הצבעה אתית. כך גם הקמפיין נגד סיבסוד הכרטיסים להופעה. זוהי קריאה לאחריות ולעקביות ערכית מצד גופים ציבוריים. לכן, ההחלטה שלנו אם לתמוך באמנים מסוימים היא בעלת משמעות עמוקה יותר מאשר סתם בחירה בידורית.
השאיפה, נאיבית ככל שתהיה, היא שרוב הא.נשים יבחרו בטוב פשוט משום שהוא טוב, ולא בגלל הפחד מענישה. העונש הוא בשביל מי שיבחרו אחרת. אבל אולי השאיפה היותר מעשית היא לחברה שבה גם בהיעדר חוק, גם כשאין מספיק ראיות, אנחנו עדיין יודעים להבחין בין ראוי לבין פסול, בין הטוב והרע (כן, זה שם של שיר של אייל גולן, שהוא זה שצריך לדעת להבחין ביניהם; גם השיר " טעיתי" הוא שלו, לפחות ווקלית).
בסופו של דבר, האחריות שלנו גדולה מהחוק; והמוסר שלנו חייב להיות רחב יותר מספר החוקים, ובטח שמההשתוקקות לקוד קופון.
Comments