בין אשמה להאשמה

הפסיכולוגית שלי אמרה לי פעם שאני לוקחת על עצמי אשמה בהתנדבות. הילד ננשך בגן? זה בגלל שלא לימדתי אותו מספיק לוותר או לחלוק, ואני לא מקדישה לו מספיק תשומת לב; לילדה יש צליאק? זה בטח קשור לכוס הבירה ששתיתי בתחילת ההריון ולזה שלא חשפתי אותה למוצקים לפי הספר; דפקו לי את האוטו בחניה? לא חניתי טוב, הייתי צריכה להיצמד יותר ולקפל את המראות; לא עברתי את הראיון? ברור שלא התכוננתי אליו מספיק; לא קוראים את הטור שלי הרבה? אולי לא כתבתי אותו טוב. 

באמת, בלי שום קשר למוצא עדתי, אני יכולה למצוא את האחריות, והאשמה, שלי ורק שלי, בכל מה שקורה לי ולאהובים שלי. מחקרים מצאו שזו נטיה שקיימת יותר אצל נשים, אבל מדובר במנגנון די מוכר, שקיים, במידה כזאת או אחרת, בכולנו. הוא נובע מהצורך בתחושת ביטחון ושליטה, כאילו העולם הגיוני ויש בו סדר מסוים, שאם רק אתנהל בהתאם אליו, הכל יהיה בסדר, "כמו שצריך". האמונה הזאת טבועה בחשיבה האנושית, פשוט כדי למנוע מאיתנו להשתגע. קוגניטיבית, לא נצליח לתפקד בתוך עולם כאוטי, חסר הגינות וצדק, שאין לנו בו אפילו אשלייה של שליטה; החרדה תשתק אותנו. קצת כמו ההרגשה אחרי ה-7/10.

בגלל זה אנחנו מנסות למצוא הסברים שיתנו לנו כוח (תרתי משמע), כאלו שמייחסים את מה שקרה בעיקר להתנהגות של מי שזה קרה לו, במקום  לסיטואציה או למזל. המחשבה היא שעל ההתנהגות, לפחות של עצמנו, אנחנו יכולות - לכאורה - לשלוט. לכן אנחנו לא נלך לבד בלילה בסמטה חשוכה, על אף שמרבית מקרי האונס מתרחשים ביום, בסביבה מוכרת, על ידי אדם מוכר; לכן יהיה מי שישאל מה היא לבשה, איך היא דיברה, אילו תמונות העלתה לאינסטגרם ולמה היא נכנסה אליו הביתה לבד. קוראים לזה האשמת הקורבן, ומי שעושה את זה בעצם מנסה להגן על עצמו (כולל התוקף) ולחשוב שיש דברים שאפשר לעשות (או לא לעשות) כדי שלו, או ליקרים לו, זה לא יקרה.

באופן טבעי, שנאה ובורות משתלבות עם זה מצוין. אפשר דרך זה אפילו להבין, חלקית, את היחס כלפי ישראל בעולם. אם במקרים של תקיפות מיניות זה מחובר לתפיסה שוביניסטית, אז כרגע בהפגנות נגד מדינת ישראל הערבוב הוא עם אנטישמיות. שהרבה יותר קל למפגינים לחשוב שבגלל שהם לא יהודים ולא "כובשים", האיסלאם הקיצוני לא יפנה נגדם, הזוועות שהתחוללו פה לא יקרו אצלם, ואין מבחינתם מקום להשוואה המיידית בין ה-7/10 ל-11/9.

בהקשר הזה, אפשר לראות בבירור שיש גם מי שמתבלבל, ולוקח את האשמת הקורבן עוד צעד קדימה (ובעצם, אחורה) לטשטוש, לעיתים מכוון, של ההבדל הניכר והברור בין התוקף לבין הקורבן. בהחלט עשויה להיות מורכבות בכל סיטואציה, אך היא אינה משליכה כלל על ההבחנה הוודאית, שאין ספק לגביה, מיהו התוקף ומיהו הקורבן, על אף הניסיונות למצוא תירוצים, הסברים, הצטדקויות, הגיון וכמובן - אשם תורם. 

לצערנו, אותו בלבול קורה גם אצלנו. קודם כל אצל הקורבנות עצמן, שרבות מהן חשות אשמה ובושה, מתוך אותה נטיה קוגניטיבית, ומתוך התפיסות החברתיות-תרבותיות שבהן הן חיות. אבל יש גם מי שהמטרה, הדרך והאינטרסים שלו הם לבלבל עוד יותר, ולנסות להשוות בין התוקף לקורבן. תראו למשל את חברת הכנסת טלי גוטליב, שתוקפת את המפגינים ואת משפחות החטופים ומאשימה אותם בעידוד החמאס. אולי זה ההרגל שלה, כסניגורית של אנסים שהאשימה את קורבנותיהם, ואולי זה חלק מהיותה דוגמה קיצונית, אבל זו גם רוח כל המסרים המגיעים מכיוון המפלגה שלה והעומד בראשה. לא ממש במקרה, מדובר גם במפלגת השלטון, שאצלה ההגנה הכי טובה היא ההתקפה, דרכה היא מנסה לתת הסבר למחדלים ולכישלונות הנוראיים כל כך של שמונת החודשים האחרונים, ולהרחיק ממנהיגיה כל שמץ של אחריות, ובוודאי של אשמה.

כדי להתמודד באמת, ולא ברמה קוגנטיבית של גנון, צריך משהו אחר. תחושת הכאוטיות וחוסר השליטה לא חייבת להפוך להאשמה מצד אחד, או לחוסר תפקוד מהצד השני. היא יכולה גם להיתרגם לעיבוד, הבנה ועבודה. כמו שנאמר בתפילת השלווה המשמשת לטיפול בהתמכרויות: "אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי, וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם". זה נכון גם לגבי גמילה מהתמכרות לתחושת קורבנות, או לתחושת אשמה, ואולי אפילו מהתמכרות למנהיגים מסוימים. עדיף להחליף את הנטיה הטבעית לאשמה והאשמה, בהכלה ועשייה (תכונות שנחשבות נשיות, רק אומרת); כי אם להצלחה אבות רבים בעוד הכישלון הוא יתום, אז אולי, אם היו לו גם אימהות, הוא היה יכול להימנע, או לפחות להיות מטופל.