הוא עמד על הבמה וסיפר כיצד התקשרו מהמועצה של מיתר, הישוב בו הוא גר(וגם אני), והציעו לו להקריא יזכור בטקס יום הזיכרון היישובי. נעמה חייה! ואנחנו רוצים אותה בבית!! הוא זעק מעל הבמה המאולתרת ההיא והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני לא בטוחה שהצגתי את עצמי לפני שחיבקתי אותו כשירד מהבמה. יכול מאוד להיות שזה הוא שבכלל חיבק אותי.
ככה הוא-סבא כזה.
"אנשים צועקים עלינו ואומרים הרבה דברים נוראיים אבל הכי גרוע זה אלו שמתעלמים או אלו שמנסים להצדיק את זה שהם עדיין שם"
המשפט הזה שלו, שנאמר באגביות בלתי מתפשרת, גרם לי לחשוב על זה שיש כל כך הרבה רציונאליזציות והסברים שאני שומעת מאנשים למה לא להפגין או למה אסור לחתום על עסקה..
מסתבר שהדרך לגיהינום באמת רצופה רציונאליזציות קטנות אלא שהפעם זה הגיהינום של החטופים.
באיזו זכות אנחנו יושבים בבית כשהם שם?!?
לא הייתה לנו קבוצה של בונות אלטרנטיבה במיתר בזמנו ובהתחלה אפילו מחקו לי הודעות שקשורות לחטופים בקבוצות המקומיות בטענה שאין מקום לפוליטיקה. אבל שרית טבק המופלאה הספיקה להגיב להודעה ששלחתי והתחלנו לחשוב יחד מה עושות ועוד נשים הצטרפו..
כשתליתי שלט של נעמה עם קריאה שנגמר להן.ם הזמן מישהו בא ותלה מעל שלט ענק במותם ציוו לנו ניצחון. בהיתי בשלט ההוא שעה ארוכה ותהיתי איך ומתי הפכנו מיהדות של "במותם ציוו לנו את החיים" ליהדות של "במותם ציוו לנו ניצחון" (שזה אולי נשמע כמו פטריוטיות אבל זו תכלס מכבסת מילים לנקמה ועוד דם שנשפך).
"הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם כי אם שלום וחסד ורחמים בעולם" כותב הרמב״ם בהלכות פיקוח נפש נזכרתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו מול זה.
בשם היהדות שלי.
בשם הישראליות שלי שמצילה מטיילים בכל חור על הכדור.
בשם רוח צה"ל שלא מפקירים אנשים בשטח.
בשם השפיות והסולידריות-לא ייתכן שמסתובב אצלנו סבא של חטופה בלב דואב וכולם ממשיכים בשלהם ומשתיקים כל ביקורת על המצב או אזכור להשבת החטופים במרחב הציבורי שלא מסתכם בתפילה או הפרשת חלה.
בהתחלה היינו מעט,בעיקר נשים, נפגשנו מאוחר בלילה לפעולת גרילה של קישוט כיכר בסמלי חטופים שגזרנו מגליל סמרטוטי מטבח צהובים, מייצג עוגה לציון יום הולדתה בשבי חמאס,פעילות בתיכון..אבל אז אלינה הצטרפה, ליבנת ואלינור, אמירה ומיה, מיכל ירדן ואורלי כמובן.. נפרץ הסכר והציבור כולו הגיע לציין לנעמה יום הולדת לא שמח בשבי. וכולם חזרו לביתם והודעות חזרו להימחק.
כשהתקבלה הידיעה על נסיבות מותם הטראגיות של הירש, אורי, עדן, כרמל ואורי סבא שאול התחיל לעמוד מידי יום ב-7 בבוקר בכיכר של הכניסה עם חולצה ושלט יחיד של נעמה.
לבשתי אדום (בונות, אחרי הכל🤷🏻♀) לקחתי דגל ואת השלט שהפך מרופט אחרי חודשים ארוכים כל כך (תמונה של נעמה עם קריאה לעסקה) ובאתי לעמוד לצידו.
מיום ליום עוד ועוד א.נשים הצטרפו, הסתבר שריקרדו הדוד של עומר וינקרט החטוף הוא גם תושב מיתר ואני תהיתי כמה קרובי משפחה או חברים נוספים מסתובבים אצלנו בלי שנדע.
היום, דווקא כשלא יכולתי להגיע לעמוד איתם בעצמי, סבא שאול שלח לי את התמונה הזו עם הודעה:
"רותם, היום היה אחרת! שכבה י״א הגיעו עם התלמידים לכיכר. האם זה התחלת שינוי?!"
״הלוואי״, עניתי.
הלוואי שזו התחלה של שינוי. כך או אחרת, תודה לנשים המהממות שהרימו איתי את הכפפה ויצרו אלטרנטיבה ותודה לכל מי שמגיעים בבקרים.
מאיפה שאני מסתכלת הבנאדם עומד זקוף יותר מיום ליום שתדעו.
רותם איזק, מובילת בונות אלטרנטיבה ב"ש והסביבה
רותם, ריגשת אותי. מאידך לא האמנתי שיש אנשים במיתר , שמה שחשוב להם זה ה"ניצחון", והם עדיין לא מבינים שזו תבוסה.