איזה יום

המצב נראה כל כך נוראי, שכבר אין מילים. ולכן אני מרשה לעצמי לשים אותו בצד ליום אחד, שחשוב שנתייחס אליו. כן, זה עניין אידיאולוגי. לא, אל תדאגו, גם לגביו יש מספיק נוֹרָאוּת:

יום הנשים הבינלאומי שחל מדי שנה ב-8 למרץ, ומכונה אצלנו בטעות(?) "יום האישה".

קיבלת כבר משהו לכבוד היום הזה? איזה קופון למסאז', ספר בישול, שובר לתכשיט או מארז קרמים? הודעות SMS לגבי הנחות ופּוּשים על פוסטים יפים של העצמה נשית ו - girl power? נו, ברור, איך "נחגוג" יום כזה אם לא בדיוק בשטחיות ובאותם סטריאוטיפיים שגברים הצמידו לנו.

אבל רגע לפני השופינג, כדאי לבדוק מה אנחנו חוגגות: את המקום האחרון של מדינת ישראל במדד השיוויון המגדרי מבין מדינות ה-OECD? את העליה באלימות נגד נשים בכלל ובמספר הנשים הנרצחות בפרט? את היותנו בקושי שליש מהכנסת? אולי הרגרסיה העולמית בזכויות נשים? הנתונים הם לא ממש סיבה למסיבה.

היום הזה בכלל נולד בתור יום של מחאה סוציאליסטית. איכשהו אצלנו, במרוצת השנים, הוא הפך למעין יום חג שולי יחסית, כאילו מדובר בט"ו בשבט או ט"ו באב - ציון דרך נקודתי וחולף ביומן המשימות של מנהלות משאבי אנוש. בהתאם, הוא גם רודד ושוטח ליום קניות ממוסחר, שבו שיוויון ההזדמנויות היחידי חל על ההזדמנות לבזבז. וממש לא לכך התכוונה המשוררת. 

אני שונאת להיות מחריבת מסיבות, אבל ה"חגיגה" הזאת היא המשך של כל הדברים שפוגעים בנו, ובעצם דרך להדחיק או להתחמק מהכרה בכל הבעיות והזוועות שנשים מתמודדות איתם. גם בהיותי הראשונה להודות שתרפיה בשופינג היא דבר, ושכולנו באמת מהממות ומגיע לנו יחס, עדיין השאיפה צריכה להיות ליחס אנושי ושיוויוני כבנות אדם, ולא ליחס שיווקי כמגזר צרכני, עם ובלי קשר למגדר.

והאמת היא, שתמיד יש קשר למגדר. מעצם היותך אישה נובע פער באפשרויות ההגשמה העצמית, כנדבך בסיסי לכל מאפיין אחר שלך (שיכול להעצים את הפער הזה עוד). אנחנו בשנת 2025, ובכל זאת נשים מוכשרות יותר מצליחות פחות. כולנו נדרשות באופן תמידי להוכיח את חשיבותנו, נחיצותנו, ועצם זכותנו להתקיים במרחב הציבורי. זה נכון שיש יותר נשים בכל מקום ובכל תחום, ועדיין לא מספיק. רובנו הן עדיין מי שגם מכבסות ומנקות את הבית, כי אנחנו ממשיכות להיבחן בהתאם לפונקציות שאנחנו ממלאות (שמשרתות מישהו אחר), ולמידת ההגשמה של הייעוד ה"נשי", הרבה מעבר לייעוד האישי. 

יהיו מי שיגידו שאני קצת מגזימה. בכל זאת, יש מי שמנסה לעשות אחרת. ויש הרצאות ופאנלים ואירועים ביום הזה, שכן עוסקים ברעיון הכללי של פמיניזם או בדמויות נשיות אייקוניות שאמורות לעורר בנו השראה. נחמד, אבל גם בזה אנחנו מצטמצמות לתיבת התהודה של עצמנו ומשכנעות את המשוכנעות, עם דברים שהם לא בהכרח קשורים לחיים האמיתיים של כל אישה ואישה. למרות כל הכוונות הטובות, ההתייחסות החברתית הכללית היא של אותה רטוריקה ריקה, והבעת מחויבות מוגבלת מאוד, אם בכלל, לנושא. 

אנחנו אמורות לעסוק ביום הזה רק בדבר אחד: מה אנחנו, כנשים, באמת צריכות כדי שהחיים שלנו יהיו טובים יותר? 

ספוילר: התשובה היא לא מייקאפ או שמלה מחמיאה. והיא בכלל לא תשובה אחת. היא יכולה להיות נגישות להשכלה; או הגנה על זכויות עובדות בהיריון ולאחר לידה; או חינוך פיננסי; או הזכות להפלה; או סבסוד מעונות יום; או ייצוג הולם בכל מקום בו מתקבלות החלטות. התשובה היא בעצם כל מה שמאיים או מונע מנשים "סתמיות" מלשפר את החיים ה"סתמיים" והיומיומיים שלהן. 

יש המון דברים כאלו. רק התחלנו, לפני קצת יותר מ-100 שנה, עם זכות ההצבעה. זה תמיד עלול להיראות טרחני או משעמם, ובטח פחות מלהיב ממסע קניות, וזה בדיוק העניין: החיים ה"משעממים" שלנו, ראיית נשים כמו שהן, בפני עצמן, לא ביחס לגברים או על פי הסטנדרטים שלהם; לתת להן קול (תרתי משמע) ולהקשיב לו, כדי להכיר בערך העשייה והעבודה השקופה של מאות ואלפי נשים, דרך היום הזה, שבו נוכל באמת להתנתק מהעולם ולשתף זו את זו בחוויית החיים. רק ככה אפשר לצלול לעומק ולהגיע לשורש, כדי להבין למה אנחנו זקוקות להפסקה מהחיים, במקום שסתם יתנו לנו חיקוי של אתנחתא קלה וקצרה מהם.

וכן, יש פערים. יש נשים פריבלגיות יותר ויש נשים מוחלשות יותר. זה אפילו יכול להיראות לא הגיוני לנסות לפתור בעיה של אישה אחת (למשל, הפערים בשכר בין נשים לגברים), דרך בעיה של אישה אחרת (לדוגמה, אלימות במשפחה). עצם ההבדל בין סוגי הפגיעוֹת שאנחנו חוות יכול לחצוץ בינינו. רק שבסופו של דבר, כל אלו מצטלבות ומכוונות בבסיסן כלפי כולנו, כלפי נשים כקבוצה. אני לא מתיימרת לדבר בשמה, אבל נדמה לי שאפשר לומר שכולנו רוצות יותר; שכולנו מצפות ליותר, ושלכולנו מגיע יותר - בכלל, ובפרט ביום המסוים הזה.

ובתור קבוצה, כבר הוכחנו כמה וכמה פעמים שאנחנו יכולות להתאחד ולפעול כדי לדרוש שינוי ולחולל אותו. הנשים באיסלנד, למשל, אירגנו בשנת 1975 שביתה כללית שלהן, וסירבו לעבוד, לבשל או לטפל בילדים במשך היום. השביתה הזאת שיתקה חברות ומוסדות רבים כל כך, והמחישה היטב מהו כוחן של נשים, באופן ששינה לחלוטין את דרך החשיבה והגישה החברתית שם בכללותה.

זאת רמת הפעולה המאורגנת והמאוחדת שאנחנו צריכות. והיא מתחילה מלהתעסק בנו, וברצונות שלנו, ולא בהגשמת פנטזיות של אחרים; בלשים באמת את עצמנו במרכז (ולא מרכז קניות). כנשים, זה אולי הדבר שהכי קשה לנו לעשות. 

ובכל זאת, כדי לכבד את היום הזה, וכדי שנוכל מתישהו באמת להרגיש שיוויון אמיתי, כדאי שנלך בעקבותיהן של הנשים האמיצות שייסדו את תנועת הנשים. הן חתרו בנחישות לייצר מציאות חדשה, עולם יותר טוב לדורות הבאים, שינוי שיחזיק הרבה מעבר ליום אחד. בדרך, הן גם הוכיחו את מה שכל אחת יודעת: קשה מאוד להוליד רעיון, אבל קשה עוד יותר להעלים אותו אחרי שנולד.

אז כמו תמיד, כנשים, אנחנו (ורק אנחנו) צריכות לבחור להוליד.