אולימפיאדה יאדה יאדה

כן, גם אני נפלתי לזה. מה לעשות, התזמון של המשחקים האולימפיים לא היה יכול להיות מושלם יותר. נמאס כבר להמתין בדריכות, לשמוע פרשנות לפרשנות על הפרשנות של הפרשנות לגבי איראן והחיזבאללה. יכולת האסקפיזם שלי נושמת את נשימותיה האחרונות, במציאות שהופכת לנטולת מפלט. כמו בדיאטה נטולת פחמימות, גם כאן נדרש תחליף שאיננו שוקולד ובכל זאת יספק רוגע ונחמה והנאה, ולו לרגע מתוק אחד.

אז אמנם מדובר באירוע שקורה במציאות, אבל הוא נותן לנו איזשהי תחושת נחת וגאווה לאומית שכל כך חסרה לנו. סוף סוף יש מקום שבו השגנו נצחונות שהעולם מפרגן להם, יש מקום שבו אפשר לחוש גאווה, יש מקום שבו הגענו להצלחה הישראלית הגדולה ביותר עד כה; והכי טוב, יש מקום שאשכרה נותן לנו מדליה, כמו זאת שמגיעה לכל אחת ואחד מאיתנו על כל מה שעברנו כאן החל מהשבעה באוקטובר (וחלקנו עוד לפני). כל זה הופך את זה ממקום למרחב של ממש, יש לו מציאות פיזיקאלית מתאימה וניתנת להבנה הרבה יותר.

המרחב הזה משמעותי גם כי יש לו מימד של זמן, שחשוב לראות אותו, וללמוד ממנו משהו על העיוותים שהיו, שישנם ושעוד עלולים להיווצר, אפילו בהקשרים שהם מעבר לספורט. 

עבר

מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, התנגד בצורה מוחלטת לשילוב נשים בספורט בכלל ובאולימפיאדה בפרט. בין שלל הטיעונים השוביניסטיים והמיזוגניים שלו, הוא אמר כי גוף האישה לא בנוי להתמודד עם המאמץ של פעילות ספורטיבית וכי זה יפגע בפוריות שלה (שלום לכן טנקיסטיות גיבורות שלנו); כי אין מי שיתעניין בנשים ספורטאיות, והמניעים לצפות בהן לא יהיו ספורטיביים, אלא חסרי צניעות ומוסר (ושלום גם לנשים שפניהם מושחתים או מוסרים מפרסומות במרחב הציבורי); וכי באופן כללי תהילתן של נשים יכולה להגיע רק מכמות ואיכות הבנים שהן יולדות, אותם הן דווקא כן יכולות לעודד להיות ספורטאים (ושלום לכל אישה שאי פעם חשבה שיכולה להיות לה תכלית אחרת). כל זה הביא לכך שנשים הודרו לחלוטין מהאולימפיאדה הראשונה שנערכה בשנת 1896. 

מחאה ומאבק הביאו לכך שבאולימפיאדה הבאה נשים הורשו להשתתף, אבל הוגבלו לענפים ספציפיים (טניס, שיט, קרוקט, רכיבה על סוסים וגולף) והיוו בקושי 2% מהמשתתפים.

המון נקודות ואירועים ראויים לציון קרו במהלך הדרך מאז ועד ליצוג שיוויוני של 50%, כמו למשל הקמת התאחדות ספורט הנשים הבינלאומית בשנת 1919, על ידי הספורטאית אליס מיליאט, שרצתה להתנגד להדרתן מתחרויות האתלטיקה האולימפיות; או האירוניה בכך שדווקא כוחניות ואלימות בין גברים הביאה להגדלת השתתפות הנשים החל משנות ה-50', כשהמלחמה הקרה הפכה את מספר המדליות של כל מעצמה לכלי נשק פוליטי חשוב להוכחת עליונותה; או זה שרק בשנת 1984(!) הותר לנשים להשתתף במרתון האולימפי.

אחת הנקודות המשמעותיות ביותר הייתה בשנת 1995, כאשר הוקמה הוועדה האולימפית לנשים וספורט, שתפקידה לייעץ לוועד האולימפי הבינלאומי בענייני נשים ולסייע לו בגיבוש מדיניות לשילוב נשים. בשעה טובה הפכנו לחלק מהניהול וקביעת האג'נדה.

הווה

אוקיי, זה לקח 128 שנים, אבל הרבה בזכות הפעילות של אותה ועדה, הגענו עכשיו לפריז 2024, האולימפיאדה הראשונה שבה יש שיוויון מגדרי מלא בין ספורטאיות לספורטאים, ובכלל מספר שיא של נשים משתתפות, שמתחרות בכל מקצועות הספורט, כולל אגרוף. מדי יום קיבלנו דוגמאות מדהימות ומעוררות השראה כמו הקשתית יאילגל רמזאנובה בת 34 מאזרביג'אן, שהתחרתה כשהיא בחודש שישי להריונה, או אלופות אולימפיות נערצות ובעלות הישגים - סימון ביילס וג'ורדן צ'יילס - שיודעות לפרגן ולהשתחוות על הפודיום ממש בפני רבקה אנדרדה שזכתה במדליית זהב בתרגיל הקרקע. ואם כבר, אז סימון ביילס בכלל! אישה פורצת דרך ואייקון פמיניסטי היסטורי, לא רק בהישגים שלה, אלא גם בשיח על התמודדות נפשית בכלל ועל פגיעות מיניות בפרט.

הבעיה היא שלמרות כל המעשים האלו, ההטיה המגדרית עדיין נוכחת מאוד בדיבורים. הסיקור התקשורתי עדיין משקף נורמות מגדריות מוּטות. אולי נתקלתן כבר בפוסט שהשווה בין התמונה שליוותה את הידיעה על זכייתו של פיטר פאלצ'יק, לבין זו על זכייתה של ענבר לניר. בעוד שפיטר צולם זקוף ונחוש, עם הבעה אגרסיבית על הפנים, ענבר צולמה בוכה, כאילו חלשה, מתחבקת עם המאמן שלה (גבר). גם אם הצילום או בחירת התמונות לא נעשתה במודע, מחקרים מראים באופן מובהק כי הסיקור של ספורטאיות מציג אותן הרבה יותר בסטריאוטיפים של יופי, מראה חיצוני, פסיביות, תלותיות וחולשה בהשוואה לספורטאים גברים, כולל הערות על לבושן, שערן, רגשותיהן וחייהן האישיים.

כך למשל בחלק מהטקסטים שנלוו לידיעות החדשותיות על ההישגים, תוארה ענבר לניר קודם כמי שהפסידה את מדליית הזהב "אבל הצליחה" לזכות במדליית הכסף, בעוד שאצל פיטר פאלצ'יק הכותרת כמובן דיברה על הניצחון במדליית הארד בלבד, בלי התייחסות להפסד מדליות הכסף או הזהב.

זה לא מקרי. בעולם כולו ישנו פער גדול בין כמות ואיכות ההשתתפות של נשים בתחרויות, לבין הסיקור שהן זוכות לו, בלי קשר למדיום התקשורתי, לענף הספורט, או למדינת המוצא שלהן. אולי במקום לדבר על העצמת נשים (שהספורט הוא אחת הזירות הכי טובות שלה), כדאי קודם להפסיק את ההעלמה שלהן, וליצור הלימה בסיקור שלהן.

עתיד

אני באמת לא מומחית גדולה. אפילו לא קטנה לצורך העניין. ובכל זאת אני די בטוחה שהסיבה, בהא הידיעה, שזו האולימפיאדה הכי מוצלחת בתולדות מדינת ישראל היא יעל ארד.

האישה שהייתה הראשונה לזכות במדליה אולימפית לישראל בכלל, הפכה לאישה הראשונה שעומדת בראשות הועד האולימפי הישראלי. וכמו אישה, היא מנהלת כמו שצריך - במעשים, לא בדיבורים (כן, יש כאן קריצה סופרג'יסטית).

היא מחוללת שינוי כי הוא יודעת לשים את הדגש איפה שחשוב (על הספורטאיות והספורטאים) ולראות את כל - אבל ממש כל - הצרכים ולספק להם מענה שלם; והיא באה לעבוד, לא לחפש תהילה (ולא בגלל שכבר יש לה אותה). היא בעצמה המודל שממנו צמחו באמנויות הלחימה ירדן ג'רבי, אבישג סמברג, ענבר לניר ורז הרשקו. ככה זה - ככל שנראה יותר אלופות, כך יותר ויותר נשים יהפכו לאלופות, ולא רק באולימפיאדה או בספורט.

ההישגים המדהימים של יעל ארד ושל כל נבחרת ישראל באולימפיאדת פריז מוכיחים שכדאי להתרגל לנוכחות נשים בכל מקום, ואפילו לוודא שנהיה חלק דומיננטי מהניהול שלו, אם נרצה להצליח. את כל מה שמייצגות המדליות - חריצות, השקעה, התמדה, נחישות, מאבק נגד כל הסיכויים - כבר יש לנו. אנחנו רק צריכות את ההזדמנות, את המשאית של המדליות כבר נביא בעצמנו.